הרי אין דרך אחרת

גילי רוזן
שבת 11 לאפריל · 3 דקות קריאה

 

סבא , אתה ממציא , זה לא קרה באמת . הנכד שלי בן 7 גוץ מפוטם יושב בתא הקטן שלו בחדר חשוך , רוב היום הוא יושב בכיסא מול המחשב, וחצי יממה ישן  .

טוב אם אתה לא רוצה לשמוע אני יכול לספר על המסע בו ראינו לווייתנים.

הפונדקאית האחראית עליי אמרה שאתה ממציא סיפורים שלא היו באמת והיא רבה עם תורם הזרע האחראי עליי שאתה עושה עליי השפעה רעה ובסוף הם משנים לי את התרופות ואת התזונה ומוסיפים לי דיאטה מרובת שומן וגראס וכדורים כדי שאירדם ולא יהיו לי סיוטים.

טוב, בזמננו זה לא היה קורה , מה שאתה צריך  באמת זה לצאת לטבע ,חברים ואוויר צח  .

הפונדקאית אומרת שזה מסוכן וגורם אלרגיות ויכול להחזיר את הנגיף ושאפשר למות מזה  .

טוב, אני לא יכול להתווכח  איתה כי היא מתנתקת מהזום ובזה נגמרת כל שיחה , זה לא יעזור, הפונדקאית מפחדת כי זה מה שקרה להורים שלה שחזרו מאירופה מטיול . נחזור לסיפור ? אז זה היה בשנה שקל לזכור 2020.אנשים טסו לכול מקום, הייתה התחממות כדור הארץ אבל זה לא עניין באמת אף אחד , הלכנו  ברחובות,היה צפוף, נתקלת באנשים, פגישות קצרות של שלום שלום, לחיצות יד, היו כאלה שהיו טופחים  על השכם, נשיקות .היו יחסי מין, היו גם יחסי מין שלא בהסכמה אבל הרוב היו בהסכמה, היה ויכוח אם לאשר זנות .

סבא, מה זה יחסי מין ?

שניים שנוגעים באיברי המין , מחדירים איבר מין זכרי.

סבא , אבל אין לנו  איברי מין .

היו , היו, לפני המגיפה היו .אחרי המגפה חיפשו דרכים והקימו וועדות, ותקנות איך למחוק את הקרבה האנושית, את התשוקה לרצות לגעת, להתחבק, להתנשק, להיות ביחד .

סבא , מה זה להתנשק, אני זוכר שסיפרת לי מזמן .

זה לנגוע בשפתיים ולהרגיש שפתיים ועור של האחר.

אבל אין באמת הרגשה בשפתיים.

אני מדבר לפני המגפה, אז הייתה הרגשה בשפתיים, הרגשה בעור , הייתה צמרמורת אם היו נוגעים בך.

סבא, מה זה צמרמורת ? 

זה כשנעים בגוף .או כשמפחדים .אוי זה היה נעים. 

נעים לי כשאני לוקח כדורים או כשאני מעשן , זה בריא ונעים. נעים לי כשאני ישן . הסנטר הכפול של הנכד מתקרב אל המחשב. 

קשה לי נכד שלי , אני מרגיש שאני חייב לצאת להתאוורר קצת כשאני שומע איך אתם חיים ככה .

הפונדקאית אומרת שאתה לא מותאם למציאות ובגלל אנשים כמוך יחזור הנגיף או אחד יותר גרוע.

אני מסיים את השיחה עם הנכד, נותן לו חיבוק מרחוק , הוא מתנתק מיד בגועל ממני .

אני נושק לאשתי, היא מושכת בזרועי שאשאר  כי כשאני מסתובב  בחוץ , בשכונה זה גורם לאנשים לדבר , להתלונן , אני עונה לה שאני לא יכול, היא מחבקת אותי בתוך הבית ,נזהרת שלא יבחינו בנו ,יוצא ברכב , נוסע לאגם , מקיף בעיניי את הנוף , נושם את האוויר . יודע שתוך מספר ימים או שבועות כוחות הצבא עם יכולות האיתור שלהם יזהו שוב את המקום שלנו, שוב נקבל קנס שאנחנו מפרים את התקנות לשעת חירום, כבר 30 שנים עם תקנות לשעת חירום , הם הדבר היחידי שממציאים כאן ,שוב נצטרך לחפש מקום נורמלי אחר שיאפשר לנו לצאת לטבע, לצאת החוצה עד ששוב ילשינו ושוב נצא לדרך, הרי אין דרך אחרת.

שניים עוברים במרחק ברחוב הריק מאדם ,הגניבו לאחוז יד ביד או שדמיינתי , מספיק שאציין חשד בפני המשטרה, העונשים מגוונים, מאסר, קנס גבוה  , אבל יש גם את העונש של ביטול הזיכרון הקודם של לפני המגפה ולחשוב שאני האחראי שגרמתי לזה, מצד שני יהיה לי כוח מיקוח כשיגיעו אלינו כוחות הצבא , לפעמים אני מלשין, הרי אין דרך אחרת..  



נכתב על ידי
גילי רוזן
שני פירגונים ממור משרקי, נאקסון
הדף נקרא 20 פעם
רוצה להגיב? התחבר


הירשמו עכשיו לדף!
מבטיחים לא לשלוח ספאם במייל,
רק סיפורים ושירים.

כניסה מהווה הסכמה לתנאי השימוש