מסר רוחני מסבא

נאקסון
שני 13 לאפריל · 11 דקות קריאה

תומר גוזלן נשא עיניים והופתע למצוא את עצמו יושב מבעד לים האבנים המאיימות. הוא ישב על רצפת האבן הקרה והביט במצבת השיש המבריקה. אלומת אור מרוכזת נחתה על השיש החלק, ונצצה מבעד לעיניו החומות והמרצינות כשקרא את הכיתוב החרות באותיות קידוש לבנה פעם אחר פעם: 

"פ"נ

בעלי, אבינו, סבנו וחמינו 

גדי מלאכי

בן אברהם וז'נט ז"ל

שנלקח מאיתנו בטרם עת

כ"ב בחשוון התש"ע

איש אשר רוח בו (במדבר כ"ז י"ח)

ת.נ.צ.ב.ה"

כשמאס בקריאה שציננה את לבו ואת עצמותיו, עצם עיניים וחזר על המאורעות. הוא הגיע הישר מבית הספר, בעל כורחו, כאשר הרוח הפתלתלה הנחתה אותו דרך מבוך האבנים הגדול, ליטפה חלושות את פניו ואת גופו, כאילו לחשה לו באוזן לאן ללכת, והוא ציית. עורו הסתמרר מבעד לחולצת הטריקו הקצרה כשהוא ישב בעיניים עצומות והחדיר את האוויר שתמיד נדמה לו כבד יותר כשהגיע למקום המדכא. נדמה לו שאבני השיש עצמן הן מגנט שמושך את הרוח אל תוך הקרקע. 

הוא תמיד נמשך עם הרוח. והיא תמיד הייתה מתרוצצת בין משימה אחת לאחרת. משימות שלא הבין, אך הרגיש צורך למלא. היום, הרוח הובילה אותו אל סבא. 

האווירה המדכאת הייתה מורגשת גם בלבו הכבד, וגבו הדק נכפף תחת מעמסת הרוח והנפש. הוא הניח ללבו להתבוסס בעצבות ובקדרות הבלתי נמנעת של המקום, ושטף מעליו כל מחשבה שהייתה לו על אימא ואבא ועל גליה אחותו. 

היום הוא בא להתייחד עם סבא, סבא האהוב שלו. הוא חיכה לרגע הזה כל השבוע, וסירב לתת למחשבות סתמיות לדלות ממנו את ההנאה. הוא עצם עיניים, והמחשבות התמוססו באחת, כמו סוכר במים רותחים. הוא הניח תיק ג'אנספורט ירוק משובץ על הרצפה לידו ושלף מעטפה לבנה. המעטפה הייתה מחוספסת למגע ידו, והשילה שכבת אבק דקה כשפתח אותה בידיים רועדות. אף שהמכתב הגיע אליו היום בבוקר ותומר לא ראה אותו אפילו לא פעם אחד לפני כן, הוא היה מקומט והרגיש כאילו נכתב בעידן אחר וחיכה לו בסבלנות. תומר הרגיש את כוחו העצום, כאילו היה טמון זמן רב באחד הקברים שלצדו, ולאחר מכן נשלף מהאדמה על ידי הרוח המופלאה ושט על גבה עד לחלון ביתו. 

הוא ניסה לשמור על איפוקו המוכר, האיפוק שגרם לחבריו להעריך אותו, האיפוק שעזר לו כאשר לא היה אוכל בבית ונאלץ לסחוב לחם מהמכולת. אבל לבו זינק מתוך החזה למרגש הנייר בידיו ופיו נסדק מיובש כמו פיסת דג ממולחת. לא היה לו ספק שסבא כועס עליו, והתחושה הטילה עליו עננה אפלה של חוסר נחת נוראי. הוא לא היה צריך לפתוח את המכתב כדי לדעת מה תוכנו. הוא נזכר בלב כבד בגליה אחותו הקטנה שהתחננה אליו, צרחה עליו שאסור לו להתעסק בעניינים האלו, שהיא כבר בכיתה ד' וגדולה ומתמודדת מצוין עם אותו הציפלון הבריון. 

גאוותו מנעה ממנו להאמין לה. היו לו תכניות שרקם ושתיכנן להוציא לפועל ברגעים אלו ממש. עד היום בבוקר, התכניות הסבו לו הנאה רבה ואפילו משמעות. מעבר לכך, הוא אהב את תחושת הסכנה, סכר האדרנלין שנפרץ ושטף אותו בתחושות חשיבות. כמובן, גם בטחונה של גליה עמד על הפרק. אותו הילד היה מסור לסבל של הקורבן: משיכות בצמה, בעיטות אקראיות, גניבת עפרונות מתיקים של תלמידים. המחשבות על גליה הסובלת גרמו לו מועקה רבה. הוא לא היטיב לקרוא את מחשבותיו או להבין אותן. אבל כאשר חש בדבר מה שגוי בקרבו, הוא ידע לזהותו ישר וללא התלבטויות. ומשהו אכן היה שגוי. אולי זה האווירה הנוראית של בית הקברות, חשב. אולי הרוח שמדי כמה חודשים תוקפת אותו ומשתלטת על רצונותיו, ואולי הרגיש עצוב מאחר שסבא מנסה ליצור אתו קשר בפעם הראשונה מזה אחת עשרה שנה. המחשבות ישבו כגוש קרח בראשו ובלבו. 

צרחתו של עורב הוציאה אותו מהרהוריו. העורב זינק לשמיים בכנפיו השחורות היפות ונראה ככתם שחור מבעד לעננים הלבנים וקרני השמש שהצלו עליו. 

הוא השיב את עיניו למכתב. "גדי מלאכי." היה כתוב עליו בפשטות. 

תומר חש את גופו רועד (מהתרגשות, הפעם. הרי סבו היה סופר מפורסם.) ומבלי משים נשך את שפתו התחתונה. 

הוא קרא את המכתב:

"לתומר, נכדי היקר,

יודע אני שתופתע רבות ממצוא המכתב המדובר תחת הכר בבוקר יום ראשון בתאריך 6 בנובמבר 2019. אם כי אני בטוח שהבנת כבר את רמזיי העבים שדאגתי רבות להשאיר מכל עבר, ובייחוד בביתך הקט ברחוב ברנפלד. אני מצטער על אי הנוחות שבחציית באר שבע מקצה לקצה כדי להגיע לבית העלמין הישן בו גופתי הצנועה שוכנת, אך אני בטוח שתבין אם אומר שאמצעיי דלים בתור מת, והתקשורת עם העולם הזה שלכם מסתכמת ברוחות ובבתי קברות (תודה לאל שלא שרפתם את גופתי). אולי הופתעת אפילו מגליה שאמרה לך כרעם ביום בהיר, באופן מנוגד כל כך לרצונותיה ולאמירותיה הקודמות, שאל לך להיטפל אל אריאל, הילד המסכן (שאינו מסכן כלל וכלל), שמטיל חיתתו על חבריו לכיתה בכלל, ועל גליה אחותך האהובה בפרט. וכמובן, אני מניח שאיבדת את דעתך לגמרי כשגליה הגנה עליו ואמרה שהוא ילד טוב שנסיבות חייו התאכזרו אליו, ועוד תירצה זאת בכך שפורקנו היחיד מהמציאות האיומה הוא בהצקות חוזרות ונשנות. ואיני רוצה לדעת מה הייתה תגובתך כאשר גליה השתלהבה כילדה קטנה (והרי אפילו בהיותה בת שבע, היא אינה ילדה קטנה ומעולם לא הייתה כזאת) וייללה שתדווח עליך לאבא או לאימא אם תעשה מעשה קיצוני. 

ידעתי כמובן כי איומי הסרק האלו לא ישפיעו על נחרצותך ועקשנותך הבלתי-נסבלים. מה גם, שעם כל האהבה שברשותי לפרח בתי האהובה, ולפעמים כדאי להזכיר לך שהיא אמך היקרה, אין לי ספק שהחלטותיה החינוכיות אינן עולות בקנה אחד עם הכוונות הנסתרות שלך, וברגע האמת, לו נאלצת לבחור, ללא ספק היית נוטש את צו האם ומקשיב לצו לבך השובב. מה לעשות, סבך היה נער בעצמו לזמן מה. לא המבריק ביותר או היפה ביותר, אבל היה.   

גליה, לעומת זאת, חכמה מאוד, ואף הייתה חכמה ממך בהיבט זה, או לכל הפחות ראשה היה תקוע פחות באדמה (תקוע בספרי החשבון במקום) והיא הקשיבה. 

כעת תורך להקשיב. 

אולי כדאי שאתחיל בסיפור כמו שהייתי מתחיל תמיד בשיחותינו הנושנות, כשהיית בן עשר ומתוק כמו דבש וסקרן כמו חתול רחוב, והוריך היו באים אלינו בשבתות. האם אתה זוכר את גלידת השוקולד מד"ר לק בבקרים? תמיד הזמנת שלושה כדורים, ואף פעם לא סיימת כדור. אבל אולי זו אשמתי, שכן אהבתי לפטפט.  הייתי משתף אותך בדמיוני הפרוע וחסר כל ההיגיון, סיפורים על מפלצות, שדים, ליליות וענקים אפלים. ואתה, מרצין כמו תמיד, עינייך היו מנצנצות בסקרנות של אדם בוגר וראשך מוטה בהקשבה דרוכה, וישר זנחת את הגלידה המסכנה. לא משנה כמה מכתבי קוראים קיבלתי על ספריי, כמה פרסים העניקו לי מוועדות שונות ומשונות, כמה עותקים הספרים מכרו בצומת ספרים או בסטימצקי, חיפשתי אני תמיד אותו המבט המופלא, מלא הקסם. הוא היה עבורי המבחן המכריע לאיכות יצירותיי. לצערי, אחותך אז לא הייתה בחיים כדי לשמוע. אבל אנא ממך, אל תהיה חמדן. אני יודע שאתה קורא עד השעות הקטנות של הלילה את ספריי. אבל יש דיי סבא לכולם. חלוק את הנאתך עם אחותך, והסב לי, למרוקאי זקן ועצבני כמותי, לפחות מעט נחת באדמה הקרה ושורצת החרקים. 

אז הסיפור הוא כזה: 

היה היה פעם ילד שגר בשערי הגיהינום. ובגיהינום, אני מתכוון בדיוק למקום החם, העולה בלהבות והנורא שעולה בדמיונך. כעת עולה השאלה המתבקשת: מדוע שילד יגיע לשערי הגיהינום? התשובה היא פשוטה ומובנת מאליה. כמו ילד רגיל, הוא גר היכן שאביו התגורר. ויצא המקרה, ואביו של הילד היה השטן בכבודו ובעצמו (הסיפור על היום שבו השטן הביא לעולם ילד, הוא סיפור מרתק שדורש דפים על גבי דפים של תיאורים.)

השטן (כיאה לשטן) ניצל את הילד עד תום. הוא גרר את ילדו המסכן לבצע משימות בזויות ונאלחות בכל רחבי העולם התחתון. לא הייתה בעיה לנצלו. השטן, כמובן, ידע כי יושבי הגיהינום לא יוכלו לפגוע בייצור חף מפשע. ומי שכן ינסה לפגוע בו, ייענש בעוד ייסורים רבים בגיהינום. על כל פנים, אותו הילד חיפש את אהבת אביו ומילא אחר כל משימה ומשימה בלב גאה ובאומץ כביר. הוא הגיע עד למקומות החמים והמחניקים ביותר בעולם התחתון, היכן שחיו פיות האש וגמדי הגחלת שנראו כמו פחם רותח: שחורים בחוץ, אך לוהטים בפנים. בימים אחרים הגיע עד למצולות החשוכות של העולם התחתון, שם האוויר היה כבד יותר מעופרת ומחניק יותר מעשן. חשכה מוחלטת שררה באזור, דבר שהלם מאוד את שורציו האפלים. הילד היה מתקדם בזהירות ובאוזניים כרויות - ובחשכה, למד לזהות היטב גרגורים שטניים, נהימות עמוקות וקולות חרחור תאוותניים. 

יום אחד, שליח מאת אלוהים מגיע לגיהינום לביקור רשמי. עסק דיפלומטי רגיל למדי בעולמות האור והחושך, ממש כמו בעולמכם הגשמי. בכל אופן, המלאך מבקש לשוחח עם אדון הלהבות בכבודו ובעצמו. 

אולם השטן, בדומה לאלוהים, מסרב להראות נוכחות. הוא שולח את ילדו לבצע את המשימה במקומו. הרי מדוע שיתאמץ בשביל מישהו מעלה תיעוב כמו אלוהים?  

הילד מתייצב לפקודת אביו. אך כאשר המלאך רואה את הילד לראשונה, כנפיו רוטטות מהתרגשות בלתי נשלטת, כאילו גילה יהלום במכרה פחם. ואכן כך היה. הילד התגלה כיהלום במכרה פחם. ובמילים אחרות, המלאך שהתברך על ידי אלוהיו ביכולת לזהות את הטוב והיופי והתמימות, לא יכל שלא להשתומם מול היצור עדין הנפש, הרחמן והמקסים שנגלה אליו במקום המרובב והשנוא. הוא מיהר לחטוף את הילד והוביל אותו קשור בחבלי קסם שקופים אך עבים כמו יערות הגשם כל הדרך לשמיים. שם המלאך העלה בקשה רשמית להתראות עם אלוהים ולתת לו את מתנתו החשובה. לבו היה מלא גאווה כמובן. הוא ידע שמקומו של הילד לא היה בגיהינום ולא היה צל של ספק שאלוהים יסכים אתו בעניין הזה. 

אך אלוהים הוא ישות עסוקה. הוא התפנה למעשה רק לאחר מספר שנות המתנה (שלעומת נצח משתוות למאית השנייה בעולם האנושי), המלאך והילד התקבלו לפני הריבון. 

השתיקה הייתה כבדה, הרי אפילו שליח האל אינו מסוגל להתרגל לכוחו האדיר והמופלא של הריבון. הוא כרע ברך לפניו, הילד מוצב כשי מולו, וקיווה כי המתנה תמצא חן בעיני האלוהים. 

הריבון שאין לי אפילו דרך לתאר את גדולתו או את חוסר ממשותו, נשא מבט (בדרך שהיא ייחודית לאלוהים ואינה דומה כלל לאופן שבו בן אדם נושא את עיניו) אל הילד, ואז השיב ריכוזו אל המלאך. המלאך הרגיש את הנוכחות הגדולה, ממש כמו שמרגישים לחץ באוזניים בעת טיסה. ברכיו פרכסו וכנפיו רטטו מפחד. אבל הוא נשאר דומם. 

שוב, שנים רבות חלפו, ואלוהים לא אמר דבר. המלאך נותר כפסל כסוף ויפיפה במקום, פחדו מתעצם מרגע לרגע, הילד עודנו קשור בחבלים הבלתי-נראים, חסר אונים.

אולם אז גל של הקלה שטף את גופו של המלאך, ממש כמו כוס מים צוננים ביום קיץ שרבי או כמו הורדה של משא כבד מהגב. כך ידע שאלוהים הסב ממנו מבט.

לאחר מכן, אלוהים פתח בדברים: 

"ילד בנו של שטן," קולו הידהד כמו פעמון הכנסייה ברחבי השמיים. אם היית בעולם התמותה היית חווה ברגעים אלו רעידת אדמה עוצמתית באזור השבר הסורי-אפריקני בדרגת שמונה בסולם ריכטר, וגם זאת רק מאחר שלחש. 

"כן, אדוני." ענה הילד בנימוס המחייב אותו. אפילו אביו השטן שינן לו שבפני אלוהים אין מקום לקלות ראש.

אלוהים המשיך בלחישתו השואגת: "כל עוד אתה חפץ בכך, שמור לך מקום של כבוד איתנו בגן העדן."

"תודה, אדוני."  

"ובאשר לך," והמלאך הרגיש שוב את משב הרוח הצונן והעוצמתי, כמו הוריקן שמתקרב לעברו, כאשר אלוהים השיב אליו את תשומת לבו ואת חרון אפו. "פעלת בחופזה ובקלות ראש."

והמלאך השתנק בקול. "אלוהיי!"

"האם הילד הביע את הסכמתו לכך שתיקח אותו עמך?" 

"לא! אבל-"

"ומה בנוגע לאביו?"

"אביו הוא השטן!" המלאך קרא בתדהמה, מתנשף ומתנשף. 

"האם היית מצדיק חטיפה של ילד מאביו, לולא היה השטן?"

"לא, אדוני." המלאך חש עצמו מבולבל יותר מרגע לרגע, פיסה אחר פיסה - הקרקע נשמטה תחת רגליו, והוא חש חסר אונים לחלוטין. "אבל, שוב. מדובר בשטן!"

אלוהים כעת רתח לגמרי. "האם אתה טיפש מספיק כדי להצדיק מול ריבונך מעשה כה לא מוסרי?"

המלאך נותר חסר מילים. דמעות פרצו על פניו והוא השתטח ארצה בתחינה. "אלוהיי! מחל לי! אבל איני מבין! הצלתי נשמה טהורה מהשחתתה הוודאית במקום נאלח וחשוך! האם בכך חטאי, אדוני?"

אלוהים נשם נשימה עמוקה (והם ידעו זאת כי הרגישו לפתע סחרחורת ובלבול חושים). "זו הייתה כוונתך, מלאך, בני שלי." והמילים נאמרו ברוך, כמו אם המאוכזבת מבנה הטיפש עד חוסר כעס מוחלט.

ואז המלאך הבין, וההבנה סדקה את ליבו כמו פטיש המכה באבן. מעשים לחוד, וכוונת לחוד. "מר גורלי, אדוני, כי חטאתי. השטן היה עמי."

"בני שלי, ברייתי האהובה," קולו של הריבון היה רך כמו העננים בשמיים. "דנת את עצמך, הובלת את עצמך בדרך הבטוחה לגיהינום." אלוהים מחה דמעה, ובעולם התמותה, גל צונאמי אימתני שטף את חופי תאילנד.  "מעתה ואילך, אתה תחזור באוזני הכול, מעתה ועד נצח נצחים תחזור ותקרא בקול את הלקח שלמדת. הריהו יהיה מסר עבור בני התמותה בחושבם על מעשיהם. הרי זהו ההיגיון שאבד ממך ברגע מר של גאווה עקרה: הדרך לגיהינום רצופה בכוונות טובות."

תומר התנשם עמוקות לפני שחזר לקרוא במכתב. הוא חרק את שיניו שרעדו מקור (או מאימה) זו בזו, ושינס מותניים.

"אנא אמור לי, נכדי היקר, האם הסיפור מוצא חן בעיניך?  הסיפור הזה, שכתבתי אותו הישר ממעמקי קברי ושאריות לבי, והיה לי חבר לעשר שנים? 

אני שוב חושב על גלידת השוקולד שאהבנו לאכול יחדיו, ואני מקווה שמצאת טעם בסיפור הארוך, והפעם לא הסתפקת בכדור אחד בלבד. אנא ממך, נכדי היקר. איני רוצה להטיף. הרשה לי לתת לסיפור לדבר בעד עצמו, על טעמו הייחודי. 

שמור על אחותך ובעיקר שמור על עצמך.

אוהב, 

סבא גדי מלאכי."

גופו של תומר הפך למצבה מרוב כאב. לבו הכביד עליו ועצמותיו נעשו נוקשות. הוא אילץ את עצמו להניע את העצמות החורקות. בהתחלה לאט ובזהירות, כמו כדי לצבור מהירות ושיווי משקל בתחילת הרכיבה באופניים, ואז כשפקק את עצמותיו, הרשה לעצמו להתרומם על רגליו חסרות התחושה מרוב ישיבה. הוא ניער את הנמלים מהרגליים והרים את התיק, שלפתע נדמה לו כבד לא פחות מלבו.

תומר הרים ראשו וראה את השמש השוקעת, ואת העננים המתכהים ששילחו זנבות לוהטות של נחושת באוויר האפרפר. עורב נוסף קרע את גרונו בצווחה שנבלעה בשמיים הפתוחים, ואז נעלם כנקודה שחורה באופק. 

תומר גילה שפחד עד עמקי נשמתו, כשחלחלה בו האמת. אבל לכל הפחות חש מוכוון מטרה.

הוא חשב על גליה והסבל שלה ועל הבריון וידע מה עליו לעשות. הוא פנה שמאלה בבית הקברות לרחוב שבו הבניינים נראו כרכבת הנמשכת למרחק. בניינים ארוכים, צהובים ומלוכלכים עם חלונות מרובעים רחבים. 

הוא שמט את התיק מגבו בסמוך לאחת מחצרות הבתים המוזנחות, וחש את ההקלה לאלתר. כאילו הוריד מגבו פצצה מתקתקת, ולמעשה כך היה. הוא פתח את הרוכסן, שלף את הסכין החדה, חפר בור בחצר של אחד הבניינים וטמן את החפץ המסוכן עמוק בפנים.

"סבא," אמר לעצמו. "אני יודע שדיברת גם עם גליה. ו-" הוא היסס לרגע ונעצר במקום. "ותודה על המכתב."

Photo by Brandi Redd on Unsplash


נכתב על ידי
נאקסון
סתם אוהבת לכתוב, ולעשות ניסויים במילים. חלק יוצא מוצלח וחלק פחות. אתם תגידו לי:)
ארבעה פירגונים מאלמוג
הדף נקרא 12 פעם
רוצה להגיב? התחבר


הירשמו עכשיו לדף!
מבטיחים לא לשלוח ספאם במייל,
רק סיפורים ושירים.

כניסה מהווה הסכמה לתנאי השימוש