מחשבה או סיפור בהמשכים

שרוני
שני 13 לאפריל · 2 דקות קריאה

17/06/2020

השעון צלצל. השעה הייתה שבע שלושים וחמש בבוקר. היה ממש חם באותו הבוקר. 
צאי מהמיטה, לירן, אמרתי לעצמי. החלטתי כבר מרגע ההסגר שאני חייבת לפחות להשאיר את שגרת ההשקמות שלי כדי לא להשתגע.
קמתי בקושי מהמיטה. 
חייבת. קפה.
קפה תמיד עושה סדר בראש.
רביד עוד ישן, אז יצאתי הכי בשקט שאני יכולה מהחדר.
חייבת. קפה. חייבת.

הגעתי לכיוון הקומקום, ולחצתי על כפתור הרתחת המים. כמה רעש מכשיר קטן עושה, תהיתי לעצמי. מזגתי את המים לספל. איכשהו הפעולה הרגיעה אותי.
היה נראה שמשי בחוץ, אז יצאתי עם כוס הקפה, וחפיסת ווינסטון בלו לשבת ב"חצר" שליד הבית.
הדלקתי את הסיגריה, וספגתי את השקט. העישון היה משהו יחסית חדש. זה החל בגלל הלחץ בעבודה והלימודים, אבל הקפדתי לא לעשן יותר משתי סיגריות ביום.
אחרי ההסגר אפסיק לעשן, חשבתי לעצמי. תוהה האם בפועל אצליח באמת.

לקחתי שלוק מהקפה, ופתאום העולם כבר לא היה מטושטש.

שקט.
כמה שקט, יחסית לעיר במרכז.
אפשר היה לחשוב שהיום שבת, כשלמעשה היה יום רביעי. מאז ההסגר תחושת הזמן הלכה לעזאזל.
לקחתי עוד שאכטה ועוד שלוק. אמא שלי עלתה לנגד עיניי רוחי.
היא, אני קפה ותה במרפסת בבית בשישי אחר הצהריים, או שבת בבוקר. 
מוזיקה ארץ ישראלית ישנה מתנגנת ברקע, וצלוחית נשנושים לידנו.
ואחותי עוברת לשבריר שנייה במסדרון, מאחלת בוקר טוב וחוזרת לחדר.

החנקתי דמעות שהחלו לעלות בשמורות עיני.

כשרק החלו לדבר על הקורונה, הייתה תחושה שיהיה בסדר, ושזו תישאר מחלה מצערת רק בגבולות סין. אבל אז היא הגיעה למדינות אחרות.
וגם לפה היא מצאה דרך.
היינו צריכים להיות פחות שאננים.

בלי משים לב, בקושי עישנתי מהסיגריה, וכבר נהייתה מקל ארוך ומתפורר של אפר שנושר מעמודו.
זה הזמן להיכנס.
לאחר שהחזרתי דברים למקום, וסידרתי את הבית, הלכתי אל חדר השינה
רביד היה כל כך שקוע בחלומות. כמה שלווה הייתה על פניו. תהיתי האם להיות אנוכית ולהעיר אותו, כדי לא לבלות את מחצית היום לבדי עם המחשבות שלי.
אולי עדיף שאצטרף אלי, חשבתי, ונכנסתי אל המיטה, וחיבקתי אותו.
"אני אוהב אותך" שמעתי אותו לוחש.
האמת, אם להעביר כבר זמן בהסגר, אז עם בן הזוג. יצאנו תקופה קצרה, וכבר החלטנו לגור ביחד. חודשיים-שלושה לפני שההסגר קרה כבר מצאנו לנו דירה. איפשהו כל התקופה הזו ייצגה מבחינתי סוג של מבחן לקשר שלנו.
כבר לפני הקורונה הייתה לי הרגשה שמערכת היחסים שלנו תהיה טובה ונכונה, אבל דווקא הקושי של להיות כלואים בבית ומקסימום לצאת מאה מטר מהבית גרם לי לראות את חוזק הקשר. זה נשמע שאני מציגה את הקשר כמושלם, אבל הוא לא כך. ואולי בזכות זה אני כל כך בטוחה בו.
ברחו לי דמעות.
אולי אני סתם מפונקת. אולי סתם היסטרית, ואולי סתם מדוכדכת.
עם כל אהבתי אליו, חסרו לי פנים נוספים, ומגע אנושי כלשהו. לפני כמה ימים עשיתי שיחת זום קבוצתית עם חברים שלי. אבל זום זה לא מגע וחום אנושי. 
תהיתי עוד כמה זמן נעביר ככה. 
הממשלה אמרה שכנראה אחרי חג הפסח נתחיל לחזור לשגרה.
יום רדף יום, ועבר לו כבר שבוע.
וחלף עוד אחד. ומשבועות זה כבר הפך לחודש, והנה הגענו ללקראת סוף יוני.

התפללתי ביני לבין עצמי שאצליח לעבור את התקופה הזו בלי להשתגע.

קיוויתי



נכתב על ידי
שרוני
חולמת להוציא ספר, בעלת בלוג (share on the page). כותבת שירים וסיפורים קצרים
היה הראשון לפרגן
הדף נקרא 14 פעם
רוצה להגיב? התחבר


מחשבה או סיפור בהמשכים, שרוני 2 דקות קריאה 13 לאפריל
אני מפחדת מהיום שלא יהיה, שרוני דקת קריאה
27 לפברואר
הירשמו עכשיו לדף!
מבטיחים לא לשלוח ספאם במייל,
רק סיפורים ושירים.

כניסה מהווה הסכמה לתנאי השימוש