החיים והמוות ביד המדד

מור
שלישי 14 לאפריל · 3 דקות קריאה
Photo by Aron Visuals on Unsplash

אפשר לחשוב שנולדנו לתוך המציאות הזאת, אבל האמת היא שיצרנו אותה.

פעם היו תקופות שקטות יותר, פשוטות להבנה. ידעת מי אוהב ומי אויב, עם מי לא מסתבכים ועל מי אפשר לסמוך, איפה לא כדאי ללכת בחושך. 

אבל היום כל אחד יכול ברגע להפוך לרוצח או לנרצח, והכול בשם החיים עצמם. זה אתה או אני. אנחנו או הם.

הכול התחיל אחרי המצאת המדדים.

המדדים קבעו את הערכים, והערכים חילקו את בני האדם למעמדות חדשים. הערך הגבוה ביותר היה מצוין, ומצוין היה מה שכולם שאפו אליו. להיות מצוין זה להיות מוערך, זה להשיג עבודה, להיות חלק מהקהילה, להיות בטוח.

בשנים הראשונות האו"ם ניהל את העניינים והמדדים שנקבעו היו צדק ויושר, נתינה, אכפתיות ונדיבות. המטרה הייתה לקבוע את כל המעמדות החברתיים מחדש, לתת לחברה לצמוח על סמך ערכים חיוביים ולקבל עולם טוב יותר.

כל אדם תויג לפי המדדים שלו והילך בעולם כשהספרה של הערך שלו מרצדת לצדו בקביעות, מהבהבת בצבע המתאים וגלויה לכל. 500+ היה ירוק וגבוה, 200-500 היה אדום ובינוני, פחות מ-200 היה אפור ונמוך. 

ככה החברה ידעה לסמוך רק על מצוינים, אנשים ערכיים, אכפתיים לזולת. היא הוקיעה את האפורים, ברובם פושעים ומושחתים, וקידמה את האנשים הטובים לעמדות מפתח והשפעה. זאת הייתה טכנולוגיה מדהימה שהופצה כדי לשנות את העולם באמת, להשפיע על האדם הקטן ולא דרך המושל הגדול.

המדדים היו הרובין-הוד של הקהילה, הפכו עניים טובים לעשירים ועשירים רעים לעניים. אבל כמו כל טכנולוגיה פורצת דרך, גם אליה בסוף פרצו.

שני עשורים לאחר מכן המדדים כבר הופרטו למדינות השונות, וכל מושל קבע את המדדים שחשובים בעיניו. עם הזמן המושלים התחלפו, והבינו שכדי לשרוד, מדדים כמו כסף וכוח יהיו עבורם יעילים יותר מאשר נאמנות וכנות. 

עם כל שנה שחלפה, המדדים הושחתו לחלוטין.

אנשים פעלו בעולם כשהם נטולי מצפון וערכים, עיניהם מביטות בסיפרת הערך שלהם כמו שמביטים במדדי בורסה בתקווה מהולה בחשש. יראים מפני הבאות ומשתוקקים לעלות בדירוג, לקלוע למדד הנכון ולקבל ערך גבוה.

בשלב מסוים, מושלים מכל העולם נאלצו להודות שקביעת המדדים כבר לא משפיעה על שינוי הערכים. המערכת יצאה משליטה. כל העולם היה בכאוס. 

חוקרים רבי שם ביצעו ניסויים ותיעודים, אך לא נמצאה שום עקביות ברורה. אנשים לא ידעו על סמך מה ערכם נקבע, מה יעלה אותם לערך הירוק והנכסף ומה יוריד אותם לתחתית האפורה. 

היה זה ריק רודריגז מארצות הברית, 217-אדום שבערב אחד בהיר אחרי שרצח הומלס 75-אפור בגלל בירה, גילה מייד לאחר מעשה שהוא פתאום 293-אדום. רק אחרי שרצח, כדי לוודא, הומלס 50-אפור והפך 343-אדום הוא הבין: הערכים של האפורים עברו לערך שלו לאחר הרצח. 

זאת הייתה סנסציה.

אנשים החלו לרצוח אחד את השני ללא הבחנה, אך גם פה התגלתה הפתעה. רצח של ירוק או של אדום לא היה מעביר את הערך שלו אל הרוצח, רק רצח של אפור היה נחשב. כאילו המערכת בעצמה ניסתה להוציא ממנה את האפורים בכל מחיר, מאמינה בצדקתה ללא סייג.

העולם נחצה לשניים, מי שצבעוני וחי ומי שאפור ונחשב למת. כל אפור היה בסכנת מוות תמידית כי מותו סימל חיים עבור מישהו אחר, ומישהו אחר כזה תמיד היה שם בשביל לנצל את ההזדמנות. 

רצח של אדם אפור הוסיף עוד חול לשעון שהבהב לצדנו כל הזמן, שעון שסופר ערכים לאחור, מחשב את הקץ. רצח השאיר אותנו עוד קצת בחיים. 

לא הייתה לנו ברירה. זה היה לרצוח או למות. זה לפחות מה שסיפרנו לעצמנו.



נכתב על ידי
מור
נושמת קריאה וחיה כתיבה, אוכלת אותיות כשמתחשק לי
חמישה פירגונים ממורז ברנדיס, נאקסון, אסא וולפסון
הדף נקרא 14 פעם
רוצה להגיב? התחבר


הירשמו עכשיו לדף!
מבטיחים לא לשלוח ספאם במייל,
רק סיפורים ושירים.

כניסה מהווה הסכמה לתנאי השימוש