אשת חיל

נאקסון
רביעי 15 לאפריל · 8 דקות קריאה

אתמול, בזמן ארוחת הצהריים, למרבה הפתעתם, רונוג הכריז בקול בפני אחיו שהוא משריין את חדר הלימודים שבמרתף.  

מאחר שהבחור המרצין והשקט לא בא בדרישות מעודו בפורום המשפחתי, כולם השתוממו והניחו כי מדובר בעניין חשוב אם העז לבקש מאביו את החדר שבו היה עומל על נגינתו המקצועית יומם וליל. רונוג עצמו הופתע יחד עם שאר האחים מההסכמה הבלתי-צפויה של האב. בתור בעל הבית ומי שמשלם על מזונם ומלבושם ועל אורח חייהם היוקרתי, לרוב דרש על כל עניין פעוט הסבר מפורט ומתוכנן היטב. אולם הפעם האב הסתפק במבט חודר שנמשך כמה שניות ואמר בפשטות שבשעה ארבע אחר הצהריים בדיוק, הוא עתיד להיכנס לחדר, אז שיידאג לסיים את כל צרכיו לפני כן. 

בשעת כיבוי האורות, באותו היום, רונוג נמלט מחדרו אל חדר השינה של יאשין, שהופתע לראות את אחיו הקפדן והמדוקדק מפר על כללי כיבוי האורות של שליט הבית. רונוג התריע באוזניו על הודעתו החשובה שעליו להודיע לו בארבע עיניים. האח הבכור, שהיה מבוגר בארבע שנים מאחיו הצעיר, ונטה לסקרנות בריאה בכל הנוגע לאחיו המסתורי והשתקן, לא רק שהסכים, אלא אף מוחו נדד במחשבות שעות ארוכות אחרי שנטש רונוג את חדרו, וניסה להעלות בדעתו מהו העניין שדרש מרונוג להפר באופן בוטה את שעת השינה ולהסתכן בכך שייתפס על ידי האב וייענש בחומרה. מלבד זאת, יאשין תהה מאיפה אחיו אזר את האומץ לדרוש בקולי קולות ובאופן ישיר כל כך לתפוס את החדר בשעה שבה אביו נהג להתאמן בנגינתו על כלי המיתר. ואז השתומם בלבו ושאל את עצמו: איך האב הסכים לעניין כה מעורפל שמשבש לו לחלוטין את לוח הזמנים היומי? ועוד מבלי לבקש אפילו הסבר אחד? 

ואז, מחשבה נוספת ניצנצה בלבו. מחשבה מתבקשת ופשוטה עד כדי כך שהתפלא על עצמו שלא חשב עליה עוד קודם לכן. לפתע היה לו ברור: רונוג דיבר עם אביהם מבעוד מועד. כעת יאשין הבין את מוחו הערמומי של אחיו, שתמיד היטיב להדהים אותו עם תוכניותיו ומחשבותיו הבלתי-צפויות. 

ההודעה החשובה הושמעה כבר בפני שליט הבית, הבין. וכעת רונוג נאלץ לפתוח בסבב שיחות אישיות עם כל אחד מחמשת האחים, ובכן להוציא את נוגו שלא ייתכן שישתפו אותה בגילה הצעיר בעניינים החשובים של הבית. לבו דהר בקרב חזהו כשניסה לדמיין לעצמו את העניין הדחוף והחשוב כל כך שמצריך מרונוג לנהוג בעדינות כה רבה, כאילו היה דורך על ביצים ונאלץ לשמור שאף אחת מהן לא תישבר, או עוסק במלאכת סריגה עדינה שבה לכל תנועה יש חשיבות מכרעת בתמונה הנבראת יש מאין, וכל פגם ייראה ביתר בירור בתוצר הסופי. 

לאחר ליל שימורים מצדו של יאשין וגם מצדו של רונוג, שלבו התחבט בין צלעותיו באופן שבו יפיל את הפצצה על אחיו הבכור, המשפחה קמה לארוחת הבוקר הרגילה. אחותו, שארד, כמובן השכימה כדי לנגן עם אביה כשם שעשתה בכל בוקר. פלאיון, שהייתה צעירה מרונוג ומיאשין, ושנאה את שעות הבוקר, נמלטה מנזיפות  רק במזל כאשר התיישבה בחדר האוכל ברוח מפוזרת רגע בלבד לפני שאביהם נכנס והארוחה החלה. אך מלבד זאת, הארוחה התנהלה בעצלתיים, ורונוג ויאשין עשו את המיטב כדי לא להסגיר את קוצר רוחם הפנימי, שהיה דומה לזה של כלב שמחכה לפגוש את בעליו בסוף יום עבודה ארוך. אבל היום חלף לאיטו, והגיע הרגע המכריע. 

הם נפגשו בחמישה לשלוש אחר הצהריים בקומה התחתונה מחוץ לחדר הלימודים והקשיבו בחוסר סבלנות לצלילי המיתר העדינים שבקעו מהחדר. לרוב, הם גמעו בשקיקה כל צליל שבקע מבין ידיה של שארד, שהייתה מוכשרת לכל הדעות ואפילו אביהם ראה בה יורשת לכשרונו. אבל כעת צליליו של הגפן לא רטטו באותה חדווה ורכות, כמו מי נהר הזורמים בשצף, מפעפעים וקוצפים לעבר אוזניהם. הרטט היה כמו זמזום של זבוב שרעם בעצמה בין כתליו של חדר דומם. 

כאשר שארד יצאה מחדר הלימודים וקדה לפניהם לשלום, יאשין החזיר קידה ותהה אם יש לנערה העוקצנית וחדת הלשון מושג קלוש למה שמתרחש מתחת לאפה. מבטה היה שלו ואדיש, ויאשין הניח שאינה יודעת מאומה. אחרת, חשב לעצמו, הנערה הייתה משלחת בהם את חיצי הרעל שבלשונה במהירות הבזק. 

אם כי על אף לשונה החריפה, ועל אף ההקנטות ההדדיות בין האחים, יאשין אהב את שארד בכל לבו. היא הייתה דואגת לאחים כמו האם שלא הייתה להם, אפילו בהיותה צעירה מהם. רק בת עשרים ושלוש. אבל הכול ידעו, וכך גם יאשין ורונוג, שזו הייתה אחת הסיבות למירמורה הפנימי שהתיזה כלפי חוץ על האחרים. שארד הייתה בת עשרים ושלוש ועדיין לא נמצא לה זיווג הולם. לא ביקשו את ידיה אפילו פעם אחת. בעוד שהאחות הצעירה בת השבע עשרה, פלאיון -  ביקשו את ידה לפני הבוגרת, לפני יותר מחודשיים. הצעה שעוררה את זעמו של האב שאהב את שארד כל כך וגרמה לפלאיון להתכנס בעצמה בחודש שלאחר מכן, ללא שהסגירה שמץ מהרגש או מהכאב שכילו אותה מבפנים, והפכו את ליבה לגחל ששפכו עליו מים וכעת גסס בייסורים.

פלאיון לא ידעה עצב כזה מעודה. לכל אורך חייה, הייתה בטוחה שהיא בת מזל ושהאלים שומרים עליה מפני הצרות של העם הפשוט, שנראו לה כל כך רחוקים מחיי הפאר שניהלה באחוזתו של אביה האכזר. היא הייתה נאה, צחקנית, כריזמטית והכי חשוב: קול שירתה העדין והמרגש נודע בממלכה כולה. וסוף סוף, היא מצאה חתן ראוי. בחור שאהבה ושעשה אותה מאושרת. אולם, ברגע אחד, במילה אחת שיצאה מפיו של אביה, נגוזו כל חלומותיה לאושר, וכל תקוותיה הילדותיות נעלמו, כמו אבן שהושלכה לתוך באר ללא תחתית. 

יאשין חש עצב בלבו כשחשב על אחותו שאמנם הייתה קלת ראש ונמהרת לקבל החלטות, אך הייתה אדם תמים וטוב לב. הוא רצה באושרה יותר מכול. אבל הוא שכח עניין מרכזי אחד, וזהו העניין החשוב שהיה באמתחתו של רונוג ושהדיר שינה משני האחים יחדיו. הוא שכח שגם הבחורה בעלת אלף המחזרים וקלת הראש עלולה להתאהב. 

"יאשין," רונוג אמר בקולו השקט והשלו. "ידידי הנגן, טראופר מבית פשאן, מבקש את ידה של אחותנו. הוא ביקש ממני אישית לשוחח עם האב כדי לדון בעניינים."

ההודעה ניתכה על לבו של יאשין במכה כואבת. אם קודם חש את רחמיו על פלאיון הצעירה, כעת לא יכל שלא להבין לליבה של שארד המסכנה. היה זה עלבון ופגיעה בכבודה של האחות המבוגרת מבין השתיים. אבל היה עליו לוודא שאכן מדובר באחות הנכונה. 

"איזו אחות?"

"הצעירה." 

יאשין נאנח, ורונג שמר על שתיקה כבדה. 

"אני מניח שאבינו כבר יודע, הלא כן?" יאשין שאל את המובן מאליו, כשם שאנשים נוהגים לעשות במצבים שבהם מרגישים חסרי אונים ולא יודעים כיצד להגיב לחדשות עצובות -  הם רוצים לוודא שאכן זוהי המציאות, או להרוויח זמן בשאלה למחשבה על תגובה הולמת. 

"אתמול דיברתי איתו," אמר רונוג בכבדות. "הוא אמר שעל גופתו המתה, הצעירה תינשא לפני הבוגרת. הוא החל לכעוס ולחבוט בידו, וקרא בקול: 'וכי מה רע בשארד? מה רע בה? כל בחור שלא ירצה בה ילדותי וערכו בזוי בעיניי!', אמר. מיהרתי להרגיעו ולומר כי אני רק מעביר את ההודעה מתוך חובתי כלפיו בתור אבי, ואם יורשה לי לומר, ציינתי בפניו, אני סבור שדבריו נכונים לחלוטין בנוגע לאחותנו טהורת הלב -"

"טהורת לב וחרוצה ומסורה." יאשין הוסיף מתוך נימוס והערכה רבה לאחותו. אך בתוך ליבו ידע כי הפגם החיצוני שלה הוא שמסיט ממנה את כל תשומת הלב אל פלאיון אחותה הצעירה והמושכת. שארד הייתה הירח ופלאיון כדור הארץ.

"בהחלט." ורונוג חשב גם הוא על פניה המחוטטות מפצעי בגרות שלא חלפו מאז גיל ההתבגרות ושהותירו צלקות ואדמומיות חמורה על פניה של רונוג. הוא חש צער רב. שניהם לא הוסיפו לדבר, מתוך כבוד לאחותם ומתוך רחמים על מצבה. 

כעבור דקה, יאשין המשיך בדבריו מתוך צורך טבעי לקבל את אישורו של אחיו לדעתו.

"אף שאני סבור שהסדר שאבינו מתעקש עליו חסר כל חשיבות - בוגרת ואז צעירה או צעירה ואז בוגרת, אין זה משנה בעיני. האלים קובעים גורל מראש ואין לנו אלא לשים מבטחינו בהם," הוסיף בהינד ראש. "אבל איני מבין, מדוע פלאיון ממהרת כל כך! הרי היא רק בת שבע עשרה, ועליה לסמוך על האלים שימצאו לה זיווג מתאים! כל דבר בעתו. כל דבר בעתו."

רונוג שקיבל את דבריו של אחיו בשלווה, ביקש להציג נקודת מבט שונה. "והרי תאר לך איזו תחושה זו שאחותך הצעירה מתחתנת לפנייך. ואל תבין אותי לא נכון, אני ערב לאושרה ולשמחתה של אחותנו פלאיון יותר מכול, אך ניתן להבין את אבינו." הוא כמעט הוסיף: אם יישא את הנחשקת מבין השתיים ראשונה, מי יירצה להתחתן עם הבוגרת? אבל הוא גם סבר שיש איכויות פנימיות בשארד, ואותן בחר לציין. "עליו למצוא שידוך הולם לשארד. ומדוע שלא ירצו אותה? היא מסורה ודואגת ונגנית מעולה."

"נכון, אך קולה של פלאיון מרקיע שחקים ונודע בכל הממלכה." ואז שב וציין בפני רונוג כי עליהם להסתיר את העניין משארד ומפלאיון עד שהעניין יוסדר במלואו. רק עצב ייצא מהעניין, אמר יאשין: אכזבה וייאוש לאחות הצעירה, ותסכול וכאב לאחות הבוגרת. 

אולם אז קרה דבר מפתיע לחלוטין שהותיר את שני האחים חסרי נשימה ונבוכים. שארד התפרצה לחדר ברוח הסערה, לחיה, המנוקדות מפצעים, אדומות מכעס וכתפיה עולות ויורדות במהירות. האחים הביטו בתדהמה מוחלטת על האחות המתפרצת לשיחתם.

"שני חמורים!" אמרה שארד ותקעה בהם מבטים מאשימים. "שמעתי הכול ואני מתעקשת שתפסיקו לדבר בשמי." 

והיא אכן שמעה את השיחה כולה. היא שמעה את הרחמים הנלעגים ואת האהדה המזויפת למצבה, כשחשבו על שארד המסכנה שלעומת אחותה נראתה כמו קוף מעורר סלידה. 

אמנם בתוך חדרי ליבה, הייתה אומללה וכועסת על מר גורלה, אך גאוותה חייבה אותה להגיב באיפוק ובשמחה על אירוסי האחות הצעירה. מה גם שכעסה הופנה יותר כלפי עצמה על כך שהאלים התאכזרו אליה במראה כמו שלה, מאשר אל אחותה שמזלה שפר עליה. העקיצות הרעילות לא היו מבחינתה אלא דרך להחזיר על ההערות שנורו לעברה על מראה פניה ודרך ולהזכיר לאחיה שהם זקוקים לה יותר משהם חושבים. על כן, היא הייתה חצויה בין שני ניגודים של רגשות, כמו חקלאי שמתזז בין כותלי הבית החשוך למרחבי השדה השמשי. היא חוותה רגשות טינה וייאוש על גורלה הנורא, ובו בזמן חשה שמחה אמתית וכנה שנבעו מאהבתה האמהית לפלאיון. על כן לא יכלה לעבור בשתיקה על השיחה מלאת הצביעות ששמעה. 

"אין כל מניע שפלאיון תתחתן. ממלא הכול ביד האלים. ברשותם תאריך קבוע מראש עבור כל אחת מאיתנו, ורק רצונם מתבצע. ובנוגע לאבינו היקר - הרשו לי לשוחח אתו. לי הוא יקשיב."

יאשין הקשיב במבט משתומם, גבותיו מקושתות על מצחו החלק. לעומת זאת, רונוג חייך קלושות.

"יפה, יפה." אמר במשיכת כתפיים, אך שמץ של גאווה הבזיק בעיניו. "אני דווקא שמח ששמעת את השיחה. ממש כמתוכנן. האם חשבת שיהיה לנו האומץ לצאת חוצץ נגד אבינו?" ושני האחים צחקו מהאבסורד שבאמירה, כשם שצוחק אדם אומלל שחשב שהגיע לשפל המדרגה אך נוכח לגלות שמצבו השפל יכול להידרדר אף יותר משהיה. לרגע קט, הם הביטו מחויכים וגאים באחותם, שהייתה אמיצה יותר מכל גבר שהכירו, כולל עצמם. אך משהודו בכך, מיהרו להשפיל עיניים לקרקע. "כולנו ידענו מי באמת בעל הבית."



נכתב על ידי
נאקסון
סתם אוהבת לכתוב, ולעשות ניסויים במילים. חלק יוצא מוצלח וחלק פחות. אתם תגידו לי:)
16 פירגונים מאלמוג, הילה נאקסון
הדף נקרא 15 פעם
רוצה להגיב? התחבר

אהבתי שאפילו בחברה השמרנית שהם חיים בה, אחותם יודעת לכפכף אותם.
הילה נאקסון כתבה לפני 3 חודשים

סיפור יפה ועצוב על האחות שלא מצאה שידוך. אהבתי מאוד
אלמוג כתבה לפני 3 חודשים


הירשמו עכשיו לדף!
מבטיחים לא לשלוח ספאם במייל,
רק סיפורים ושירים.

כניסה מהווה הסכמה לתנאי השימוש