גן הורדים השחורים אף פעם לא סגור.

אך בכל זאת כבר שנים איש אינו נכנס אליו , חוץ ממני.

פעם בכמה ימים אני מגיעה בלבוש צבעוני לקטוף ורדים שחורים.

ואני מדלגת כל הדרך הביתה , 

עם ורדים שחורים בכיסים ומחייכת אל כולם.

יודעת שכשאגיע הביתה כמו תמיד , אשים אותם בכד ואשקה אותם במים.

רק מה שאיש אינו יודע , זה שאחרי שמשקים את הורדים השחורים הם הופכים לבנים ואדומים.

וכך הבית מתמלא בחיים שהגיעו מורדים שחורים שרק חיכו שמישהו יטפל בהם.

אפילו הגנן כבר עזב , וכל מי שניסה לעזור התמלא בעצב.

והסוד נשאר שמור אצלי בלב , 

ועד היום אני דואגת שאף פעם לא ישאר שם בודד.