מוות מגג המועדון- ב

נאקסון
ראשון 19 לאפריל · 7 דקות קריאה

עיניו של רוברט היו רושפות ומעוררות אימה. 

מאי ידעה שהיא לבד בכיתה, אבל בכל זאת ניסתה את מזלה. 

"המורה לידור! המורה!" צעקה ונרתעה לאחור.

רוברט נראה מהוסס לרגע ואז החווה בראשו לאחד משני הקופים. הגבוה מביניהם, שנראה כמו טלטביז רצחני עם פני התינוק שלו, זינק לפקודתו ובדק את המסדרון. כשהוא חזר ואותת לו בראשו, רוברט השיב את חיוכו המתריס, והפעם גם צמא דם במידה מסוימת. כאילו חיכה כל היום למישהו שייתן לו תירוץ להתנפל עליו. הוא היה מומחה בזה. ומאי ידעה זאת על בשרה, לצערה הרב. 

"המורה האהוב שלך לא כאן כדי להציל אותך." אמר ואז חטף לה את הילקוט מהשולחן.

"היי! עזוב את זה דביל אחד!"

"קח!" הוא זרק לחבר הנמוך והרזה. 

ההוא תפס וסיחרר את התיק באוויר בהנאה צרופה. "וואי וואי, מה את סוחבת כאן, אבנים?" אמר והתפקע מהבדיחה של עצמו. 

הדובון הרצחני, צחק בפראות יחד אתו. היה זה תורו לקבל את התיק. 

"אליי!" אמר רוברט ונופף בידיו. התיק כעת היה אצלו.

מאי הרגישה את הכעס מרתיח אותה מבפנים. לא היה לה כוח לשטויות של הטמבלים האלה. היה לה חם, היא הזיעה כמו סוס והרסו לה את התיק היחיד שהיה לה לבית הספר אל מול עיניה. מבלי לחשוב, היא ניגשה אל רוברט והתחילה לחבוט בידיה החלשות. 

ההוא נראה מופתע לרגע מהתעוזה הפתאומית, אבל אז מבטו נמלא שנאה. "בואי נראה אותך, צוציקית שכמוך!"

ואז מאי הבינה מה היא עושה ונסוגה לאחור בבהלה. רוברט כיווץ את ידו לאגרוף וכבר הפנה אליה את היד בתנופה מסחררת כשסבה על עקביה ופתחה בריצה אחוזת אמוק לעבר היציאה. 

היא עפה דרך היציאה, חלפה על פני קהל התלמידים, וחלק הזיזה בידיה. "סליחה…. חייבת לעבור… מצטערת… זה דיי דחוף." מילמלה בעודה מפלסת את דרכה. 

לעזאזל אתו! חשבה לעצמה. מה אגיד לאימא על זה שאין לי תיק? המחשבה הופיעה במוחה וכמעט ריתקה אותה במקום. למזלה רגליה פעלו במעין אינסטינקט הישרדותי, שהיה טמוע בה עוד מההצקות שחוותה בימי ילדותה, והיא התעשתה במהירות. 

"בואי לפה, חננה אחת! את ביקשת את זה! בואי תחטפי את מה שמגיע לך!" היא שמעה את קולו החייתי של רוברט מרחוק, בין קהל התלמידים. רובם היו שקועים בטלפון ובכלל לא שמו לב לנערה שרצה מבוהלת עד טירוף מולם. מלבד זאת, מאחר שהיה יום שישי - לא היו כמעט מורים להשגיח על הנעשה. אין מי שיציל אותה.  הלך עליי... זהו אין סיכוי שאני מתחמקת מהם…. חשבה באימה בקטעי מחשבות, שכן הייתה קצרת נשימה ולא הצליחה לחשוב ברהיטות. 

היא יצאה מבית הספר, והגינה הרחבה והירוקה נפרשה לפניה. השער היה במרחק של דקת ריצה. היא נעצרה במקום וניסתה להעריך את מצבה. היא הבינה שאין סיכוי שתצליח לעבור דרך השער בזמן. זה היה פתח צר מדי ועמדו לידו מלא תלמידים כמו מחכים לעבור דרך משפך. הם יצאו אחד אחד ובאטיות נוראית. 

לא, היא צריכה תכנית אחרת. במקום זאת היא עשתה פנייה של תשעים מעלות ופנתה אל החצר האחורית. 

היא הציצה לאחור בעודה מנסה למצוא את דרכה בין עמודים, תלמידים ואבנים סוררות. היא עלתה על הדשא והתקרבה אל גדר התיל.

למזלה (רגע, למזלה?) זו לא הייתה הפעם הראשונה שרוברט רדף אחריה. היא כבר הכירה את כל מקומות המפלט האפשריים בבית הספר כמו את כף ידה. במהירות, היא חמקה דרך שיח רחב והשתחלה דרך פתח נסתר בתיל. היא זחלה על ידיה, מתנשפת ופוצעת את אמותיה, ולאחר כמה רגעים כבר הייתה בחוץ. היא לא הרשתה לעצמה לנוח. היא ידעה שרוברט בטח כבר שלח את הבריונים שלו לשוטט בכל האזור למקרה שתברח - כמו שעשתה כעת בדיוק. 

היא סיננה קללה כשראתה את חתכים על הזרועות וניגבה את מצחה מזיעה. היא עדיין רצה בהתמדה ראויה לציון. כעת היה עליה לחשוב על דרך עקיפה להגיע הביתה. וחשוב מכך, אמרה לעצמה בהבנה הולכת ומעמיקה, שהדרך לא תהיה עקיפה מדי, אחרת תסתכן בכך שרוברט או הקופים ימצאו אותה.  

היא חשבה על מסלול מסוים, והחליטה לדבוק בו. היא המשיכה לרוץ ברחבי העיר הקטנה, מתפללת לאללה, אלוהים ובודהה שלא תיתקל במקרה ברוברט או בחבריו. 

הדקות עברו והחלק הראשון של הבריחה חלף באופן חלק. יותר מדי חלק, חששה מאי. אבל היא כבר הרגישה את דמה אוזל מרגליה ואת האוויר בורח מריאותיה, היא שיערה שיש לה עוד שתי דקות עד שתתמוטט.

ואז היא ראתה אותו. את החבר הגבוה והשמן. הדומה לדובון אכפת-לי. הוא הלך בכבדות, מדי פעם פתח בריצה מסורבלת והביט לכל עבר. 

שיט. שיט שיט שיט. מאי לחשה לעצמה בלי קול. אולם בדיוק ברגע שבאה לפנות לאחור, ראתה את מבטו נתפס עליה. 

"הא! הלך עלייך, כלבה קטנה! את חושבת את עצמך כזאת חכמה, הא!" צעק עליה, רושף ומתנשף, והתחיל שוב לרוץ בריצה איטית ככל שגופו איפשר לו. כלומר, ריצת חילזון. 

מאי הבינה את זה, ולא ידעה מאיפה אזרה את האומץ, אבל שלחה לעברו אצבע משולשת ופנתה ימינה לרחוב צדי צר. הוא היה כבר הרחק מאחוריה, ומאי ידעה שהשמן לא יכול להשיג אותה. אבל הכתה בה הבנה אחרת. יש לרוברט עוד חברים, התחלחלה בליבה.  מי יודע כמה הוא הזמין למשחק הקטן שלו? לא היה לה ספק שהמשועממים האלה יתנפלו על ההזדמנות לשעשוע מבוטח. משחק בריא של 'תפוס את החנון' היה אהוב בקרב שמוקים כמו רוברט. ככה זה בריונים.

עכשיו ריאותיה כבר באמת צרבו באופן בלתי נסבל. היא הייתה חייבת לקחת נשימה, להחזיר את הדם למוח, לנוח… קצת…. ממש לשנייה… 

היא נעצרה כשגופה מכווץ מרוב כאב וידיה אוחזות בברכיה לשם שיווי המשקל. ראייתה הסתחררה, היא ראתה כתמים שחורים. היא התאמצה מאוד להחזיר את נשימתה. למה… חשבה מבעד לנשימותיה המהירות. למה… זה… כל כך… כואב… לנשום?

טוב, היא ידעה למה. כלומר, מבחינה ביולוגית, זה היה הגיוני. המוח אזל מחמצן, ו…

לפתע התאפסה על עצמה. מה את מברברת לעצמך, טיפשה?  תמצאי מקום להתחבא! והיא ניגשה למבנה הקרוב ביותר שהיה לידה. בניין בטון בעל עשר קומות שנראה כמו רדוף רוחות. צבוע באפור חולני וחלונותיו היו שבורים או צבועים בשחור כדי להסתיר את מה שלא התחולל בפנים. ריח חזק של שתן וריקבון תקפו את אפה כשנכנסה למתחם והיא נתקפה בחילה. 

זה מחריד! היא עיוותה את פניה והיססה לרגע. מאי אמנם לא באמת האמינה ברוחות, אבל ברגע זה היא הייתה מוכנה לעשות אפילו סיאנס מרוב ששיקשקה מפחד.  אין כזה דבר רוחות, הזכירה לעצמה. נכון?

טוב, דיי! רוחות או לא, אף רוח לא תשתווה לדביל הזה רוברט, החליטה בנחישות ונכנסה דרך גדר עקומה מוכתמת בחלודה, לרחבה מטונפת להפליא. עשבים סוררים צמחו פה ושם והיא נאלצה להיזהר בצעדיה כי הכול היה מדושן בפסולת. ככל שהתקדמה הריח החריף של הריקבון התעצם ואתה תחושת הבחילה.  

היא הסתובבה לאחור, חוקרת בחשש את הרחוב שהציץ מבעד לגדר. היא חשה הקלה כשלא הצליחה לראות יותר מדי. זה אומר שגם אותה לא יראו בכזאת קלות. היא הסתובבה ואז רגלה נתקלה בגוש רך על הרצפה. כעת הצחנה היה בלתי אפשרית. היא צווחה כשנפלה על אותו הגוש. היא התרוממה בזהירות ואז התחלחלה כשסקרה את חולצתה ואת ידיה. 

האם זה… האם זה… 

היא הביטה בגועל בנוזל האדום, הסמיך והגרגירי. 

היא הרגישה את קרביה מתהפכים. כאילו מישהו החל לשחק עם איבריה הפנימיים במלקחיים. כולה הייתה מכוסה בדם ובעפר. הדחף להקיא חזר ביתר עקשנות. 

היא הסתובבה בתנועה מהירה, התקפלה והחלה לשפוך את תכולת קיבתה. 

לפתע היא שמעה קול דק מאחוריה, וראתה שובל של עשן מתערבל באוויר הלאה ממנה. "מאי? זאת את?"

היא  הרגישה מעט יותר טוב אחרי שהקיאה והכריחה את עצמה להתיישר למשמע הקול המוכר. היא ניגבה את פיה בחולצת הטריקו הלבנה ואז חדלה כשהבינה שאימא שלה תתחרפן מזה. במוחה עדיין התרוצצו התמונות של הדם. של הגופה. היא הייתה נראית צעירה כל כך, אפילו בגילה…. תחושת הבחילה הציפה אותה שוב.

היא הסתובבה וראתה את הדמות שדיברה. הדמות הדרמטית, שנראה כאילו יצאה מסרט אימה לנוער עם בגדיה הכהים והאיפור הכבד. היא הכניסה את הסיגריה לפה באטיות. 

שחר? תהתה. מה היא עושה פה? אבל ההפתעה לא נמשכה זמן רב, שכן מאי הרגישה את נוכחות הגופה היטב מאחוריה ורעד בלתי נשלט חלף בעמוד השדרה שלה מעצם הידיעה.

"יש פה… ממש כאן… כאילו… נפלתי ו...ו…." היא מילמלה בפאניקה ואפילו לא בירכה לשלום את החברה שלה לשכבה. 

"מה קורה לך, בחורה? את נראית כאילו יצאת מהלוויה." שחר צחקה בצחוק עצבני והשליכה את הסיגריה על האדמה. אבל עיניה הירוקות נראו דואגות.  מאי הביטה בה ברצינות ובכובד ראש. ואז עיניה של שחר נדלקו בהבזק הבנה, והדם אזל לגמרי מפניה החיוורים ממלא. "מה קרה, מאי?" דרשה.

 

מאי הנידה בראשה, ושמה לב שהיא מתחילה לבכות. היא לא רצתה להיראות חלשה, בוודאי שלא מול שחר, וניסתה לעצור את הדמעות ולדבר. אבל כל פעם שפתחה את פיה והתאמצה להוציא הגה, הבכי רק התגבר. בסופו של דבר, שחר זינקה לעברה, הזיזה אותה בתנועה גסה וראתה בעצמה.

"שיט." אמרה ונשכה את שפתיה המשוכות באודם כהה. היא רכנה לעבר הגופה והחלה כמו לבחון אותה בעניין קינקי ביותר. חצאיתה הקצרה נהדקה על רגליה כשהתכופפה, והגרביונים בצבע כחול אפל נתמחו וחשפו את עורה. מאי הביטה בה בקנאה מסוימת. שחר הייתה כל כך מיוחדת ובטוחה בעצמה, כמו שהיא לעולם לא תהיה. 

"מה את עושה?" שאלה מאי לאחר שהתאפסה על עצמה. 

הבחורה לא נרתעה. לאחר רגע נוסף של בדיקה, שחר הנידה בראשה בקדרות, כאילו מתוך הבנה מסוימת ואז שלחה מבט מלא משמעות במאי, מרפרפת בריסיה הארוכים והעבים ברצינות כבדה. צללית כהה כיסתה את עיניה בגוון עגמומי. היא עדיין הייתה סמוכה לגופה. 

מאי התקרבה ונשימתה נעתקה כשבחנה את פניה של שחר.

"מי זאת?" מאי נלחצה  כשהבעתה הקרירה של שחר נסדקה מעט. ליבה נשבר כשהיא קלטה את הדמעות הכלואות בעיניה.  "את מזהה אותה?"

שחר רק הינהנה בפראות, ואז הנידה את ראשה בצער. שיערה השחור הכהה, השזור פס ורוד עבה, התפתל על כתפיה. 

"זו… זו אליס…."



נכתב על ידי
נאקסון
סתם אוהבת לכתוב, ולעשות ניסויים במילים. חלק יוצא מוצלח וחלק פחות. אתם תגידו לי:)
הדף נקרא 16 פעם
רוצה להגיב? התחבר

מי זו אליס??? אהבתי לגמרי את הדמות של מאי. חננה כלבבי.
הילה נאקסון כתבה לפני 5 חודשים


הירשמו עכשיו לדף!
מבטיחים לא לשלוח ספאם במייל,
רק סיפורים ושירים.

כניסה מהווה הסכמה לתנאי השימוש