היה שווה לחכות?

ליאור רשף
שני 20 לאפריל · 5 דקות קריאה

כתבה מאת ליאור (סנופקיט) רשף

שישי, מאד מאוחר בלילה, אחרי שאת רוב היום ביליתי בהשלמת שעות שינה אחרי רצף נוסף של כמה ימים בהם הייתי ערה ועסקתי ביישום של רעיונות יצירתיים (מה שאצל אמנים נקרא "עבודה" - זה כמו מה שרובכם מכירים כ"עבודה", רק הרבה יותר מתגמל ברמה הנפשית האישית והרבה פחות מתגמל מהבחינה הכספית-הישׂרדותית), כי זה מה שקורה איתי לאחרונה - לא יודעת למה, אבל משתדלת לזרום ולנצל את זה לעבודה וליצירה ולא להיכנס מזה לפאניקה מיותרת. מאז שקמתי הספקתי כבר לנהל כמה שיחות מסנג'ר וטלפון עם כמה אנשים, לאתר כמה סקיצות שחיפשתי באחד הדיסק-און-קי'ז ולהורידן למחשב, להמשיך בסידור איזה רעיון שיש לי לגבי איזשהו קולאז' אמנותי כלשהו, לאשר קבלת תשלום עבור עוד שני עותקים של הבובה זהבה ולהכין מעטפה למשלוח שלהם ביום ראשון.... קיצר, לילה שהתחיל פרודוקטיבי, שקט ונעים. מבחינת אורח החיים שלי - משבר הקורונה לא שינה הרבה, אולי רק הקל עליי במקצת, כי יש יותר שקט ופחות זיהום אוויר. הבאסה העיקרית היא מכך שלא מעט אנשים שאני אוהבת ושאכפת לי מהם מושבתים לפתע מעבודתם, בעל-כורחם ונגד רצונם, וכתוצאה מכך גם תקועים ללא פרנסה, ללא יציבות, ובערפל רציני לגבי מתי ואיך כל זה יסתיים ואפשר יהיה לחזל"ש. אתם מבינים? להיות סגורים בבית, מנותקים מהסביבה האנושית ברמה הפיזית, להיות במצוקה כלכלית ובחוסר ודאות לגבי העתיד - אצלי זו זו בדיוק השגרה....

בום. 
לפתע, ללא כל הכנה מוקדמת מופיעות אצלי בוואטסאפ שתי הודעות נכנסות מאיתי מטוס. איתי ואני התחלנו לאחרונה לשוחח זה עם זו בעיקר בהודעות טקסט, שיחות עמוקות ומעניינות. אם זכרוני אינו מטעני, זה קרה בעקבות כל הפוסטים שהעליתי לאחרונה בקשר למצבי הבריאותי והכלכלי במהלך החודשים האחרונים ובקשר לכמה עשרות העותקים שנותרו לי מהסינגל הנדיר שהקלטתי בזמנו עם להקת ליליפוט, מהם אני מנסה כיום למכור כמה שיותר כדי להוציא איזושהי פרנסה לקיומי המאד בסיסי.
זה לא עניין נדיר אצלי לקבל מחברים מוזיקאים לינקים להאזנה. אני מקבלת הרבה כאלה וזה בדרך כלל עניין משמח, אבל בכל זאת משהו שדורש השקעה של זמן ותשומת לב. אנשים "נורמטיבים" לא תמיד תופסים יצירה, אמנות ותרבות כעבודה. כפי שציינתי לעיל, זו עבודה לכל דבר ובכן, פרט לכך שהיא שונה באופן התנהלותה והתיגמוּל שלה. למשל, בשנים האחרונות, במשך תקופה של קרוב לשנתיים, הפקתי-בפועל באופן עצמאי לחלוטין תכנית רדיו-אינטרנטי שבועית, עם קונספט ייחודי לחלוטין שפיתחתי בעצמי, שידרתי בעצמי, ליהקתי בעצמי וגם יח"צנתי בעצמי. אף אחד לא שילם לי על זה כסף, ולמעשה מי שמימן את שעות האולפן היו המוזיקאים שהתארחו בתכנית בכל שבוע. את כל עבודת ההפקה-בפועל והליהוק, את המחקר והחיפושים, את העלאת הרעיונות, הכנת הראיונות, יצירת התכנים, הנסיעות השבועיות לתל-אביב כולל שהות של יום עבודה שלם מחוץ לבית, את כל עבודת היח"צ וההוצאות הכספיות עליה, את כל העבודה היומיומית המפרכת הזאת עשיתי ללא כל תמורה כספית, כי הרעיון היה מצויין והחלטתי שהוא צריך להתבצע. כל זה התרחש במקביל לדיי-ג'וב כלשהי בה החזקתי באותם ימים, כי בכל זאת צריך איכשהו גם לשלם שכ"ד בכל חודש, חשבונות, אוכל, תרופות, סיגריות, נסיעות ו... לחיות. זה עולה המון כסף פשוט לחיות. בעיקר בישראל. אז אמנים צריכים איכשהו ללהטט בכל מיני דרכים לא דרכים ולו רק כדי שיוכלו להמשיך לחיות וליצור. זה לא בסדר שזה ככה, אבל זה המצב, וכשחשוב לך שיצירה כלשהי תגיע לכדי קיום, אתה תעשה הכל כדי לגרום לה להתקיים. איכשהו.
....
ההודעה הראשונה מאיתי היא לינק לקטע אודיו כלשהו. בהודעה השנייה 3 מילים בדיוק, לא פחות ולא יותר: "תקשיבי לזה באוזניות".
אוקיי, אני אומרת לעצמי ומוציאה את האוזניות מהמגירה בה הן מאוחסנות, סבבה, בדיוק באתי לחמם לי ארוחה, אוכל משהו ואז אתיישב ואאזין.
....
איתי קצת מתחרפן לי בינתיים בצד השני של הקו, כלומר, הוא לא כותב לי שום דבר כזה, אבל אני יכולה להרגיש איך הוא שואל את עצמו בעצבנות "נו מה, למה היא לא מגיבה? אמרה שרק אוכלת משהו ותעדכן אחרי שתשמע.. מה, היא מחרטטת אותי?"
לא. לא מחרטטת אף-אחד אף-פעם. אבל זה בדיוק העניין - כשאתה עוסק באמנות, ביצירה, על כל תחומיה - החיים והעבודה שלך מעורבבים, כל פרט בחייך הוא חלק מהיצירה וכל פרט ביצירה הוא חלק מחייך. את המשאבים שלנו כבני אדם, כיצורים חיים, אנחנו צריכים איכשהו לחלק בין שניהם. על אילו משאבים אני מדברת? בעיקר על זמן, אבל כל דבר שנדרש כדי להמשיך לקיים את מכונת ההישרדות, היצירה, העבודה, המנוחה, ההשראה, הערות והשינה, הבריאות, הניקיון, ההזנה... בשביל להתקיים צריך משאבים והמשאבים שלנו לרוב מוגבלים במידה זו או אחרת, אז צריך לחלק אותם לפי איזשהו סדר עדיפויות שיש בו מן ההגיון האישי, אלה הן למעשה הבחירות שמעצבות את האישיות שלנו ומגדירות את מי שאנחנו באמת - הדברים הקטנים בחיים ואיך אנחנו בוחרים לבצע אותם. גם הגדולים יותר מגדירים אותנו, אבל הקטנים אפילו יותר.
...
בסוף הגעתי לשלוש וחצי הדקות המיוחלות והאזנתי לשיר של איתי באוזניות, כפי שהורה לי (תמיד תקשיבו להמלצה של אמן כיצד כדאי לצרוך או להיחשף ליצירתו כי הוא זה שיצר אותה ולכן יודע טוב מאד על מה הוא מדבר, וכי תמיד יש סיבה מספיק טובה שהוא ממליץ לכם לקבל אותה דווקא בדרך מסויימת).
אז אני מאזינה באוזניות ונעצמות לי העיניים והראש מתחיל לזוז לי מצד לצד עם הקצב, ואני נסחפת עם כל ביט, עם כל מילה מהטקסט, והרגליים שלי מפזזות וסופגות את הצלילים וכל כולי נספגת ביצירה המופלאה הזאת שממלאת כל תא בגופי ובנפשי....
ואני מרגישה איך אני נטענת בטונות של השראה, של תחושת הזדהות מטורפת, של תחושה כמו שיש כשאוכלים משהו שהוא גם נורא בריא וגם נורא טעים - שזה בדיוק מה שהגוף שלך צריך עכשיו. שזה בדיוק מה שהגוף והנשמה שלך צריכים עכשיו.
אז מה אני אגיד לכם? היה שווה כל שנייה, היה שווה לאכול קודם ולהניח בצד דברים אחרים בהם התעסקתי קודם, היה שווה, כל כך שווה לעצור לרגע הכל ולתת מקום בחיים לשיר המעולה הזה שאיתי יצר לגמרי במו ידיו מהתחלה עד הסוף כולל הכל, ולפנות לו את מלוא תשומת הלב והפוקוס. 
אז מה, פרט לכתבה הזאת שישבתי עכשיו כמה שעות ותיקתקתי ללא הפסקה, אני יכולה עוד לומר לכם?
תקשיבו לזה באוניות!! 😉



נכתב על ידי
ליאור רשף
כותבת, מגיהה ועורכת לשון.
היה הראשון לפרגן
הדף נקרא 14 פעם
רוצה להגיב? התחבר


הירשמו עכשיו לדף!
מבטיחים לא לשלוח ספאם במייל,
רק סיפורים ושירים.

כניסה מהווה הסכמה לתנאי השימוש