שיעור באהבה

עפרה רם
רביעי 22 לאפריל · 5 דקות קריאה

קר לי.

צמרמורת בגב. אני חייבת ללבוש בגד חם. ממש לא טוב שיצאתי בלי מעיל. אולי אחזור הביתה ?

אבל אני רחוקה כבר מהבית. או.קיי. אז אמשיך ללכת. רק יותר מהר, עם תנועות חזקות, ידיים מתנופפות, צעדים גדולים, זה יעזור לי להתחמם.

אני הולכת מהר מדי, קשה לי לנשום, הלב דופק נורא חזק אבל אם לא אתחמם תהיה לי מחר נזלת ואני אשתעל ותהיה לי המון ליחה ולא אוכל לשכב במיטה ולא אוכל לישון בלילה ולא אוכל לנשום ואצטרך לקחת ונטולין ושוב ארגיש רע כל החורף ומתי כבר יהיה חם ונמאס לי להרגיש שאני נחנקת, שהליחה יושבת בריאות ונדבקת ולא יוצאת גם כשדופקים לי על הגב וכל האינהלציות עם האדים וטיפות שמן האקליפטוס לא עוזרות.   אני לא יכולה לנשום !!!

 

הבית תמיד היה מסודר ונקי. חדר הורים עם מיטה גדולה, ארון בגדים, חדר שני, שתי מיטות לשתי בנות, שולחן כתיבה, הול, פינת אוכל. ארוחות מסודרות. שעות קבועות לכל פעולה.

 

כבר כשנולדה היה לה קר. טיפלו בה. החליפו חיתולים בזמן. האכילו אותה. דאגו שלא תרעב. שתהיה לבושה נקי ומסודר. הכל בסדר. אז למה התינוקת בוכה כל כך הרבה ? 

היא קיבלה כל מה שהיא צריכה ובכל זאת היא ממשיכה לבכות.

"נכון שהיא תינוקת אבל נמאס ממנה כבר. היא לא מבינה שאני צריך לעבוד וחייב לישון בלילה ?

ידעתי למה לא רציתי ילדים ועכשיו גם אין לי שקט. זה הכל בגלל האשה הזאת שמכריחה אותי לחיות נורמלי, כמו כולם".

התינוקת גדלה והמשיכה לבכות.

כל כך רצתה שיבוא מישהו ויחבק אותה ויגיד לה כמה היא מתוקה. חשבה לעצמה שאם מישהו יבוא ויראה שאכפת לו ממנה היא תפסיק לבכות. אבל לא באו. היא המשיכה לגדול ונעשתה הילדה הכי יפה בגן עם העיניים הכי עצובות בגן. וכעסה על כולם. כל הזמן.

 

יום אחד התקשתה בנשימה. הרגישה שלא נכנס לה אויר לריאות . לקחו אותה לרופא. בדק אותה ואמרשיש לה אסטמה. עכשיו כבר היה שם ברור של מחלה. בימים שאחרי שוב לא יכלה לנשום ואז גם התקררה כי היה גשם והיא יצאה החוצה בחולצה קצרה. "אמרתי לך לא לצאת החוצה ככה, חורף עכשיו" נזפו בה. התחילה להתמלא נזלת, התעטשה, הרגישה רע ונשארה בבית. לא הלכה לבית ספר. קיוותה שעכשיו כשהיא חולה ולא יכולה לנשום, יחבקו אותה. שוב הלכו לרופא. אמא באה איתה. אבא היה בעבודה. קיוותה שלא יכעסו עליה שהיא מפריעה לסדר החיים. קיבלה משאפים וכדורים וסירופים. לקחה הכל אבל לא יכלה לנשום והליחה בריאות נעשתה כל הזמן צמיגה יותר, נדבקה ולא עזבה. ציפתה שעכשיו כשהיא חולה בבית יתנו לה יותר תשומת לב, יקדישו לה זמן ואולי תהיינה שיחות-מלב-אל-לב כי הרי גם להם יש לב…. אולי ישאלו אותה אם יש משהו שמציק לה, או משהו שיכול לשמח אותה מלבד אוכל. אולי יצחקו ביחד, ידגדגו אחד את השניה ויתפקעו מצחוק. ראתה את זה פעם אצל השכנים. אבל נתנו לה את התרופות שאמר הרופא לקחת והליחה בריאות בכל זאת נעשתה יותר צמיגה ולא עזבה. ואז סוף-סוף הגיע הקיץ ונעשה יותר חם וקל.

 

לפעמים כשהיה לה קשה לנשום הלכה החוצה אל "האדמה שלה". כשיצאה מהבית המסודר-והנקי-מדי והלכה ל"מקומות הטובים" פגשה במה ששימח את ליבה: נמלים בשורה ארוכה-ארוכה מובילות ציוד לקן שלהן. מי סוחבת קליפה של גרעין שנזרקה, או פירור לחם שנפל מסנדוויץ' של מישהו, או חיפושית שסיימה את דרכה בעולם הזה. סוחבות משקלים גדולים בהרבה ממשקלן-הן. התפעלה מהחריצות של הנמלים, מהשקט, מהפעלתנות.

ציפורים-ללא-גבולות התעופפו מענף לענף, מצייצות ומזמרות בשבילה ומשוחחות ביניהן בקולי קולות.

לעיתים, הרימה ראשה לשמיים ופגשה את ידידיה העננים שמדי פעם הזמינו אותה לשוט איתם. 

פעם אפילו פגשה ירח.

אבל "המקומות שלה" הלכו והתמעטו. כבישי אספלט נמתחו סביבה, בתים ענקיים נבנו. האדמה שלה, חברתה הטובה, אמרה לה שטוב שהיא באה אליה אבל עוד מעט לא יהיה להן מקום להפגש. 

 

אמרה ששמים עליה דברים כבדים הרבה מכפי יכולתה לשאת, 

שחופרים וקודחים בה לעומק ולרוחב בלי הרף,

ששופכים עליה חומרים צורבים ומסריחים ובעלי החיים המבוהלים בורחים ממנה.

 

בצר לה פנתה הילדה לשמיים. אולי משם יבוא עזרה. העננים ,ידידיה, אומנם הזמינו אותה לרכב עליהם אבל היא ראתה שגם הם מבוהלים, ממהרים לדרכם וחוששים מהמטוסים הגדולים והאימתניים שמפזרים עשן גדול ומרעישים בקולי קולות.

 

ידעה שהיא והאדמה והשמיים בצרות. האויר נעשה דחוס וצפוף ומריח רע.

הרגישה שגם השמיים והאדמה מתקשים , כמוה, לנשום. גם הם תינוקות מתוקים שמבקשים שיחבקו אותם ברכות, כפי שהיא ביקשה בילדותה.

 

"לא הקשיבו לך כשבכית" אמרה לה האדמה-חברתה, "גם לי לא מקשיבים" הוסיפה. "אני צריכה ללמד את האנשים איך מרגישים כשנחנקים. כמה סבל חווה מי שאויר לא מגיע לריאותיו, כמה עצוב לו". "אני לא רוצה לפגוע בהם, אבל איכשהו צריך להרגיע אותם, שיפסיקו את ההשתוללות שלהם, שיפסיקו את המירוץ-שאין-לו-סוף".

 

"את חושבת שהם יקשיבו" ? שאלתי את חברתי-אדמה ונבהלתי קצת מהכוונות שלה ומקולה שנשמע מאיים. חשבתי לי תמיד שהיא רק רכה, נחמדה, נותנת לי לפורר את רגביה בידי הקטנות ומוותרת למי שדורך עליה חזק. לא תיארתי לעצמי שיש בה כוח להתנגד. בטח לא להעניש.

"מה יהיה עלי" שאלתי אותה. אני כבר יודעת איך מרגישים כשנחנקים".

"נראה" אמרה האדמה-חברתי "בכל מקרה  עלייך אשתדל לשמור כי אני מרגישה שלך אכפת ממני"."מה תעשי להם שייחנקו? איך זה יקרה?" שאלתי אותה בחשש.

 "יש לי את הדרכים שלי" אמרה בקול צופן סוד. 

מאז השיחה המפחידה הזאת באתי אליה יותר.

לחברים שלי אמרתי ש"חייבים לשמור על האדמה והשמיים והמים. 

אנחנו צריכים לשמור על המקום שאנחנו נושמים בו, כי עוד מעט לא יהיה בו אויר".

החברים שלי הקשיבו לי, אבל אנחנו רק ילדים.

 

ככל שעבר הזמן ראיתי שהאדמה-חברתי כועסת יותר ויותר. ידעתי שהיא עומדת להתפוצץ.

ואכן, מדי פעם, נשרפו יערות עצומים והותירו חיות ללא מחסה, קמו נחשולי מים אדירים מתוך הים וזרעו חורבן והרס, הרי געש התעוררו ולבה גדולה ורותחת נשפכה מהם.

 

סיפרתי לחברתי-אדמה שאני משתדלת למענה ושיש עוד אנשים שאכפת להם ממנה אבל היא אמרה שהם מעטים מדי והיא חייבת ללמד את האחרים לקח ושבקרוב יגיע חלקיק שיכנס לריאות של האנשים ויחנוק אותם. הוא לא יבדיל בין עני לעשיר, בין שחור ללבן, בין בני דת זו או אחרת. הוא יפגע בכולם. "אני מקווה" היא אמרה "שאחרי שיחנקו אנשים רבים, יבינו האחרים שעליהם להתנהג אלי אחרת: באיכפתיות, באהבה ובנעימות.  ממש כמו שרצית את כשהיית תינוקת ובכית  כי רצית שיתייחסו אלייך ויאהבו אותך.  גם אני רוצה שיאהבו אותי" . ראיתי שהדמעות מציפות אותה כשהיא מדברת. זה לא היה גשם. אילו היו דמעות. "את ואני" היא הוסיפה "מרגישות וחושבות שמגיע לנו להיות מאושרות". האדמה-חברתי הייתה לי פתאום כמו אמא רכה ומחבקת. אמא-אדמה. שמחתי שאנחנו חברות כבר די הרבה זמן ומבינות זו את זו. ובמיוחד, אוהבות.

 

כשגדלתי ובגרתי בשנים, כשהתחלתי לרוץ במשעולי החיים אל הלא-נודע, כמעט ושכחתי את חברת הילדות שלי, זו שאמרה שיום יבוא והיא תעניש אותנו על היותנו עיוורים לקשיים שלה.

יום הדין הגיע. רבים מתקשים לנשום וחלקם עוברים מהעולם.

חברת הילדות שלי מלמדת אותנו שיעור בחברות. 

"ואהבת את אדמתך כמוך" היא אומרת.



נכתב על ידי
עפרה רם
שלושה פירגונים ממור
הדף נקרא 17 פעם
רוצה להגיב? התחבר

מתחברת מאוד! גם אני חושבת שהקורונה היא יום הדין של הטבע על איך שהתייחסנו אליו כל הזמן, זה כל כך הגיוני.
אפילו כתבתי על זה! (בתור קונספירציה, מופיע בסוף...)
>
https://www.thebloggers.co.il/coronavirus/corona-baby-a-conspiracy-from-closing-night/
>
מקווה שנצא מהמשבר הזה ונדע להתייחס טוב יותר לאמא אדמה שלנו, מגיע לה דברים אחרים ממה שנתנו עד עכשיו.
מור כתבה לפני בערך חודש אחד


הירשמו עכשיו לדף!
מבטיחים לא לשלוח ספאם במייל,
רק סיפורים ושירים.

כניסה מהווה הסכמה לתנאי השימוש