הנהג

גיא פינקלשטיין
שבת 25 לאפריל · 6 דקות קריאה
by Guy Finkelstein

הדמויות:

ניטשה, נהג קו 239 של ״דן״

נוסע

נוסעת

אלוהים

 

תמונה ראשונה

[אוטובוס מספר 239 עוצר בתחנה במרכז העיר. רחש של שחרור לחץ אוויר. דלתות נפתחות. הנהג הוא גבר כבן 60 עם שפם עבות ומעל ראשו הילה של מלאך. נוסע זקן עולה לאוטובוס]

 

נוסע: מגיע לעזריאלי, נכון?

נהג: (מגחך) בעזרת השם...

נוסע: מה מצחיק? מגיע או לא?

נהג: (מרצין) מה שמגיע – מגיע (מגחך).

נוסע: (משלם. ממלמל בעצבים) חנטריש...

נהג: שב, שב. שלא ישבו עליך שבעה כשאשים ברקס.

נוסע: (בעצבים) לץ גדול אתה, הא? (מאיים על הנהג במקל הליכה. מתיישב כשהוא ממלמל קללות).

נהג: (צוחק) העולם מצחיק אז צוחקים... (מרצין) לא, הוא לא מצחיק בכלל, אבל מה נעשה, נבכה?

נוסע: (ממלמל) חנטריש... אני אפילו באושוויץ לא איבדתי את חוש ההומור, וזה? העולם לא מצחיק אותו, אז צוחק על זקנים ובוכה. שווארצע חייה.

 

[האוטובוס שוב עוצר בתחנה. דלת נפתחת. עולה נוסעת צעירה עם תיק גב, נראית סטודנטית]

 

נוסעת: אהלן, מגיע לעזריאלי, כן?

נהג: (מחייך, בוחן אותה בעיניו מלמטה למעלה) מגיע לאן שאת רוצה.

נוסע: אה, עכשיו אתה מגיע לאן שהיא רוצה... טפו! דגנרט.

נהג: אני רואה שלא רק את חוש ההומור לא איבדת באושוויץ. גם את הפה המלוכלך שלך לא השארת שם...

נוסעת: (לנהג) וואו! אתה חצוף! (מתיישבת מאחורי הנוסע).

נהג: (בשלווה) שילמת?

נוסעת: העברתי רב-קו.

נהג: אה, כנראה בזמן שבהיתי לך בתחת (מגחך).

נוסע: (מתפלץ) הוא לא נורמלי!

נוסעת: (בשלווה) שילך להזדיין (מרכיבה אזניות גדולות).

 

[ממשיכים בנסיעה. הנהג שורק נעימה עליזה. האוטובוס נעצר בתחנה. אלוהים עולה לאוטובוס].

 

כולם: Oh my God! זה אלוהים!

 

 

תמונה שנייה

[אוטובוס. נהג, מאחוריו הנוסע, מאחוריו הנוסעת, מאחוריה אלוהים]

 

אלוהים: (בועט לנוסעת במסעד המושב) זונה, זונה, זונה... (הנוסעת עוברת לכיסא אחר) היי! שואה-בוי! (משליך על הנוסע קליפות תפוזים שהוא מקלף) תבחר – וילון מספר 1 או 2? (בפאתוס) מאחורי אחד הווילונות מחכה לך מקלחת! מאחורי השני – גז ציקלון B. (מתפקע מצחוק. אחר כך מרצין) אני מחכה לבחירה שלך. אני לא אהיה פה לנצח!

נוסעת: נהג! אלוהים מטריד אותנו! תוריד אותו!

נוסע: מה העלית אותו בכלל?!

נהג: (בשלווה) אני לא העליתי אותו.

נוסעת: זה נכון. אני ראיתי שאנשים בתחנה דחפו אותו פנימה.

נוסע: נו, יופי! הם דחפו אותו פנימה ואנחנו תקועים איתו! תוריד אותו!

נהג: (בחיוך) אני יכול. אבל עצם העובדה שאני יכול אומרת, בעצם, שאפשר להתייחס לזה כאילו הוא לא פה, לא?

נוסע: נו, נהיה לי פילוסוף עכשיו, הדגנרט! מה שמך, אדוני? אני הולך להתלונן עליך לנציב פניות הציבור, או-הו איך שאני הולך להתלונן עליך!

נהג: ניטשה.

אלוהים: מה?! (רץ אל הנהג וחונק אותו) אני אהרוג אותך!

נהג: אם אני שם ברקס אתה מת, עם שאר הנוסעים!

אלוהים: לא מעניין אותי! אני ממילא לא חי!

הנוסעים: אלוהים! כולנו נמות! אין לך לב?!

אלוהים: לא, אני רוח. איך יהיה לי לב?

נוסע: מה רוח? אתה יציר של הציביליזציה!

אלוהים: נכון. בראתם אותי בצלמכם, ולכן אין לי לב.

נוסעת: לנו אין לב?

אלוהים: למי שיצר אותי אז, אנא עארף... יצרו אותי כל כך הרבה פעמים שאני כבר לא זוכר שמות... דווקא אלה שיצרו אותי, אלה שאני בצלמם, היו מפחידים כאלה... גרררררר... ניסו להטיל אימה... אז אני כמוהם. כמו ההורים שלי, בלי לב. זה גנטי (מושך בכתפיו. עוזב את הנהג) אבל לא מתחשק לי שתהרוג אותי שוב..! (בארסיות לניטשה) זה היה מספיק מעליב בפעם הראשונה! תרשה לי לצטט אותך, ניטשה! (שוב חונק אותו, פניו מתעוותות במאמץ) ״האכזריות היא תרופתה של גאווה שנפגעה״!!!

 

[ניטשה שם ברקס. כולם עפים קדימה]

 

תמונה שלישית

[בצד שמאל של הבמה שלט ״גן עדן״, לידו יושבים על ספסל הנוסע והנוסעת עם חולצות הוואי פרחוניות ומשקפי שמש גדולים ושותים פינה קולדה. הם נראים מרוצים. בצד שמאל של הבמה שלט ״גיהינום״. לידו שוכב אלוהים על ספסל כמו הומלס, נראה מוזנח, זרועו האחת שמוטה לצד הספסל, השנייה מכסה על עיניו. באמצע הבמה שלט ״לימבו״ לידו עומד ניטשה בשיער סתור. הוא נראה מבולבל. רעש של רוח נושבת שנמוג לאיטו כשהאורות נדלקים]

 

אלוהים: נו, מה, ניטשה? אתה לא מצטרף אלי? מתי כבר יחליטו לגבייך?

ניטשה: וואלה, אלוהים, לא יודע. מצד אחד, הרגתי אותך, כלומר... את אלוהים. אז... (מצביע לכיוון הגיהינום) גיהינום. מצד שני... הרגתי אותך, אז... (מצביע לכיוון גן עדן) גן עדן (מושך בכתפיים). בסוף יקבלו החלטה.

אלוהים: הסוף כבר קרה, לא?

נוסעת: אז חבל שלא התחלנו מהסוף...! (היא והנוסע צוחקים ומחליקים ״כיף״). מה קרה, ניטשה, הרב-קו לגן עדן לא עובר לך? אולי שכחת לטעון (היא והנוסע מתפוצצים מצחוק).

ניטשה: (בקול מתיילד) אוף, אלוהים! תגיד להם! הם מציקים לי!

אלוהים: תרשה לי לצטט אותך שוב... ״הגיהינום הוא הזולת״.

ניטשה: זה לא שלי, זה של סארטר...

אלוהים: (מחווה בידו בביטול) הזיכרון שלי אף פעם לא היה משהו...

נוסע: בלייצר ימי זיכרון אתה דווקא משהו-משהו, טפו! עובד שעות נוספות...!

אלוהים: (ממלמל) שוב האקס-שואה הטרחן הזה...

נוסע: (נעמד בקפיצה) מה זה?! איך הפושטק הזה קרא לי?!

אלוהים: (קם באחת מהספסל. נעמד ומדבר לכיוון גן עדן בתוכחה) תגיד לי, אודי׳לה מוצל מאש, חשבת פעם איך אני מרגיש לגבי השואה?

נוסע: (מניח יד על לבו, משתנק) איך אתה מרגיש לגבי השואה?! (הנוסעת קולטת את מצוקתו, קמה ומלטפת אותו בניסיון להרגיעו)

אלוהים: כן! איך אני מרגיש לגבי השואה!! פאקינג שישה מיליון איש – ילדים! ילדים! נרצחים לי מול העיניים, ואני שומע את הזעקות שלהם, ואני רואה את העיניים שלהם, ואני שומע את השם שלי, ואיך הם מתפללים אלי וקוראים לי בתחינה, יום ולילה, יום ולילה, ואני שומע את היריות ורואה את הגופות ואני לא יכול לעשות כלום! אני לא יכול לעשות כלום!!!

נוסע: (מתפלץ) מה זה?! אבל אתה אלוהים!! איך לא יכולת לעשות כלום?!?!

אלוהים: (מצביע על ניטשה. צורח)  כי   הוא   הרג   אותי  !!!

 

[הבמה מחשיכה באחת]

 

תמונה רביעית

[חושך מוחלט על הבמה. לפתע נשמע קול עמוק ומהדהד של קריין המדבר בפאתוס]

 

קריין: מאחורי הווילון שבחרתם מסתתרת... הזדמנות שנייה!! רבותיי, קיבלתם הזדמנות שנייה. (בקול חלש יותר) תחליטו אתם אם זה היה הווילון של המקלחת או זה של הציקלון B...

 

[אורות נדלקים. על הבמה האוטובוס. ניטשה נוהג כאחוז טירוף, הנוסעים יושבים במקומותיהם הקודמים. הם בוהים קדימה כמו זומבים. לפתע הם מבינים שהם שוב באוטובוס. הם מסתכלים זה על זה ואז קמים בפתאומיות ומתחילים להתקוטט, אלוהים נגד שני הנוסעים]

 

נוסע: (מרביץ לאלוהים) שקרן! מתחזה לאימפוטנט! רמאי! סדיסט! מיתמם! מתקרבן!

נוסעת: נהג, תוריד את אלוהים! הוא מרמה את כולנו!

נהג: (במבט מטורף, רוק ניתז מפיו) לא ירדתם בעזריאלי! לא את ולא סבא-קרמטוריום! שקרנים כולכם!

נוסעת: תעצור בתחנה הבאה, אני יורדת!

נהג: תרשי לי לצטט את עצמי: ״לא זה שרימית אותי זעזע אותי, כי אם שהנני מוסיף להאמין לך״! שקרנית! את וסבא׳לה-צאן-לטבח! אתם לא תרדו בשום תחנה! אתם לא תניחו לי! אתם תמשיכו איתי עד הסוף, רמאים!

אלוהים: די! (מחווה בידו תנועה עוצמתית באוויר ושני יריביו מתרסקים על הרצפה מבלי שנגע בהם) די, אנושות! בני אדם! תעזבו אותי כבר! (בייאוש, בגרון ניחר) לא ביקשתי להיוולד! אתם יצרתם אותי בידיים המחורבנות שלכם, בלבבות המעוותים שלכם! אתם האלוהים! אתם בראתם אותי! בשביל מה? בשביל להסיר את האשמה מעצמכם? נמאס לי! נמאס! בכל אני אשם, אני נעלם, אני מסתיר פניי, או להפך – מקבל קרדיט על דברים שלא עשיתי! אני שונא את זה!! אני מסתיר פנים? אתם מסתירים לבבותיכם! אני שונא אתכם! אתם, אנושות, ההורים הכי מחורבנים שיכלו להתקיים על פני האדמה. אני שונא אתכם, ואת כל בני הלוויה המשעממים שבראתם לי, דמויות שטוחות – או מלאכים שלמים או שטן גמור, שום דמויות עגולות, פלקטים, אף אחד בגובה העיניים – איזו בדידות! דנתם אותי לחיים של בדידות ואשמה! הורים חרא! (בוכה) הורים חרא! ניטשה – תהרוג אותי...! (מיילל) ניטשה... (מתיישב על הבמה באפיסת כוחות) ניטשה... תהרוג אותי באמת. רק אתה יכול... (הבמה מוחשכת לחלוטין).

 

קריינית: תחנת מסוף הטייסים. תחנה אחרונה לקו 239. אנא ודאו שלא שכחתם כלום. אנא ודאו שלא שכחתם כלום. אני סומכת עליכם שלא שכחתם כלום.



נכתב על ידי
גיא פינקלשטיין
זהו פּוֹרְטְפוֹלְיוֹיִ
רוצה להגיב? התחבר

איזה כיף! תודה רבה לך!
גיא פינקלשטיין כתבה לפני 3 חודשים

וואו מצחיק ורעיון אדיר!!
נאקסון כתבה לפני 3 חודשים


הירשמו עכשיו לדף!
מבטיחים לא לשלוח ספאם במייל,
רק סיפורים ושירים.

כניסה מהווה הסכמה לתנאי השימוש