שאלה של הסכמה

יובל ששון
ראשון 26 לאפריל · 2 דקות קריאה

מאה מטר. זה התחום שבו היא יכולה לנוע. מאה מטר. ואם היא הולכת במעגלים סביב העמוד שתקוע באמצע החצר, לאט לאט הטווח מתקצר. לפעמים מתוך שעמום היא מתחילה ללכת במעגלים. שרשרת מתגלגלת לאיטה על העמוד והיא מתקרבת אליו, עד שלבסוף, אחרי המון סיבובים, השרשרת כולה כרוכה סביב העמוד והיא עצמה דבוקה לשרשרת. אז היא הולכת חצי צעד אחורה, לשחרר טיפה את השרשרת ההדוקה מצווארה, מתהפכת, והולכת לכיוון השני, מתרחקת עם כל סיבוב מהעמוד שבמרכז החצר. 

תחושת הזמן אבדה לה זה מכבר. היא לא זוכרת כמה זמן היא כבר נמצאת כאן. לפעמים היא נזכרת בחייה הקודמים, בדירה, קומה שנייה, מרפסת שרוב הזמן התריסים בה סגורים חלקית. היא זוכרת שהיה שם נעים. היה מי שידאג לה. היא לא הבינה למה זה הסתיים. איך זה הסתיים? היא אהבה לנסוע, היה להם רכב פתוח, מרגישה את הרוח בפנים, השיער מתעופף לאחור, טיולים בטבע. לפעמים היו נוסעים לבקר את המשפחה. יום אחד הם פשוט נכנסו לרכב ונסעו. היא לא תיארה לעצמה שהנסיעה תסתיים בזה שהיא קשורה באמצע חצר, עם מאה מטר שרשרת מחוברת לקולר מתכת על צווארה.  זה היה חדש. מהרצון למצוא חן, לרצות, שלא יכעס עליה, הסכימה למה שביקש. נתנה לו לקשור אותה והופתעה כשראתה אותו נכנס לרכב ונוסע. היא ניסתה למשוך את תשומת ליבו אבל הוא או לא שמע אותה או התעלם בכוונה, ונעלם משם תוך דקות. 

אם היא מסתכלת סביב היא רואה עוד עמודים כמו העמוד אליו היא מחוברת, נמצאים בכל מיני מקומות, רחוקים ממנה. היא לא יכולה להגיע אליהם. רק העמוד שלה. הספיקה כבר מזמן לפתח אתו מערכת יחסים של אהבה שנאה. זהו האובייקט היחיד שקבוע בחייה בחודשים שהיא נמצאת כאן. באחת הפינות המרוחקות של המעגל שלה משאירה לה גבריאלה, האחראית על המתחם מזון ומים. הן לא מדברות. לא מתקשרות. בימים הראשונים היא עוד ניסתה להתחבב על גבריאלה, לעורר בה אמפתיה, חיבה, יחס, אבל גבריאלה נבחרה לתפקיד בדיוק בשל כך. היא לימדה אותה להתרחק לקצה השני של המגרש, אחרת היא לא משאירה לה את מזון והמים. 

היום, כשקמה בבוקר, באחד העמודים הרחוקים, הייתה עוד מישהי קשורה. אותו דבר, שרשרת לצוואר, מאה מטר. התקרבו אחת לשנייה ככל שיכלו. עדיין היו ביניהן שני עמודים,  מאתיים מטר לערך. אבל הצליחו לדבר. "למה את פה?" שאלה אותה הבחורה החדשה, היא לא ידעה לענות על זה. "אני לא הסכמתי להתגרש אז הוא שם אותי פה עד שאסכים" הוסיפה הבחורה החדשה, "אני חושבת שאני כבר מסכימה". 



נכתב על ידי
יובל ששון
שישה פירגונים ממורז ברנדיס, בלאגן של רגשות
הדף נקרא 34 פעם
רוצה להגיב? התחבר


הירשמו עכשיו לדף!
מבטיחים לא לשלוח ספאם במייל,
רק סיפורים ושירים.

כניסה מהווה הסכמה לתנאי השימוש