מוות מגג המועדון - ג

נאקסון
שישי 8 למאי · 5 דקות קריאה

את שארית יום השישי, מאי העבירה בערפול חושים. 

היא התנהלה בקרירות ובאדישות ועשתה את כל מה שצריך היה לעשות. לא הייתה לה ברירה. היא לא הצליחה לחשוב על כלום מלבד הגופה ודמעותיה של שחר כשזו סיפרה לה על בת זוגה שמצאה את מותה. שחר הייתה בהלם כזה, שמאי נאלצה לקחת את המושכות לידיה. היא זו שהזמינה אמבולנס ודיברה עם הפרמדיק והמע"רים והיא זו שתיארה להם מה קרה ומה הן ראו. הם אמרו לה שלפי הסימנים שעל הגופה, מדובר בוודאות על התאבדות.

"היא טיפסה על מדרגות החירום וקפצה מהגג, מהקומה החמישית הגבוהה ביותר." הפרמדיק הדתי המזוקן סיכם בכאב. "עאלק חדוות-אור, צריך לשנות את שם העיר לחושך-מצרים עם כל ההתאבדיות שקורות כאן." אמר ואז התנצל על הרגשנות. "מצטער, כל מקרי המוות האלה קשים לי. הילדה שלי בגיל שלך, דריה קוראים לה, וגם לה יש עיניים חומות גדולות כמו שלך." אמר לפני שהבהילו את גופתה אליס לבית החולים לתרומת האיברים. 

לפני שעזבו, הפרמדיק התקשר למשטרה, וכבר כמה דקות לאחר מכן, הרגישה מאי שהיא נמצאת בסדרת פשע משטרתית. טייפים אדומים לבנים עטפו את המתחם המלוכלך, ושוטרים המצוידים במכשירי קשר, כלבים וכפפות גומי השתלטו על האזור. 

כל הזמן הזה, שמאי התאמצה לשמור על קור רוח ולמסור מידע לפרמדיק, שחר רק ישבה על המדרכה שממול בהבעה קפואה, עוטפת את עצמה בידיה ורועדת מקור. עיניה אדומות מדמעות שפרצו מפעם לפעם ופניה, על אף האיפור הכבד, היו חיוורות כמו הירח. 

היא בהתחלה פחדה לגשת לשחר. הייתה למאי נטייה לומר את הדבר הלא נכון ברגעים חשובים, או לחפור יותר מדי ולברבר שטויות. אבל כשחיכו יחד לשוטרים שיגיעו, המשקל של השתיקה הכריע אותה והיא לא התאפקה. 

"אני מצטערת כל כך." לבסוף אמרה, ואז חשבה שזו האמירה הכי לא מתחשבת שאפשר להגיד למי שבן זוגו רק מת. "כלומר, " נחפזה. "אני יודעת שהיא הייתה חשובה לך. אני לא יכולה לדמיין אפילו כמה זה קשה לך. אני בחיים לא הייתי מצליחה להתמודד אם מישהו מהמשפחה שלי היה מת."

ושוב מאי השתתקה במבוכה.

מבטה של שחר היה קבוע באדמה החומה המצולקת. "היא לא התאבדה." 

מאי הבינה ששחר מאוד נסערת. היא בשלב ההכחשה. השלב הראשון באבל, לפי מודל קובלס-רוס. זה היה מובן. אבל מאי לקחה את הנאמר בערבון מוגבל.

שחר כנראה הרגישה בספקנות שלה, שכן הישירה אליה מבט כועס. מסקרה שחורה הייתה מרוחה מתחת לקורי העכביש האדומים שבעיניה.

"זה נכון. אליס בחיים לא הייתה מתאבדת."

"למה את חושבת כך?"

לעזאזל, מאי קיללה את עצמה, את לא יכולה לסתום לרגע, הא?

"כי אני יודעת." שחר אמרה במעיין החלטיות מעורפלת, וחזרה לבהות בחלל בריקנות. "אתמול רבנו, ואז היום בבוקר שלחתי לה הודעה ואמרתי לה שאני מתנצלת כי….  בכל מקרה, השלמנו לבסוף וקבענו ביחד להבריז היום מבית הספר. היא אמרה לי שהיא רוצה שנטוס ביחד, שנברח רק שתינו לאיזה חודש בניו יורק. אולי אפילו לא נצטרך להתגייס, כי הייתה לה אזרחות אמריקאית, אולי נוכל להתחיל שם חיים חדשים."

מאי הקשיבה בעניין. את אליס כמעט ולא הכירה, אבל היא ידעה על סיפור חייה של שחר לפי השמועות בבית הספר. היא הייתה עוף מוזר בשכבה של - כמו מאי עצמה, רק מסיבות שונות לגמרי. כולם ידעו שאימה אלכוהולית והוריה גרושים. רוברט והחבורה שלו תמיד קראו לה לסבית מסריחה, וזונה ששוכבת עם כל מה שזז. מאי כמובן לא האמינה לאף דבר שיצא לרוברט מהפה, אבל עדיין חשה רתיעה מסוימת בעודה יושבת ליד שחר. 

אולם כעת, כששחר סיפרה לה כמה הייתה קשורה לאליס וכמה אהבו אחת את השנייה, היא הרגישה בושה ואשמה נוראית על כך שזה עבד עליה. על כך שרוברט הערים עליה. 

"היא לא הייתה מדוכאת?"  

נחרת בוז. 

"לא יותר מכל האידיוטים האחרים בבית הספר. הם עשו לה את המוות." הוסיפה בכאב.

"ולא ייתכן שהיא רצתה כבר לשים סוף להצקות, ל…. לסבל?"

"ברור שהיא רצתה!" שחר שאגה עליה. "מי לא רוצה? בייחוד הדביל הזה רוברט… הוא עשה לה את המוות. את יודעת, הוא היה דלוק עליה לכל אורך כיתה י', אבל אז כשגילה שהיא לסבית, פתאום התחרפן והראה את העור האמתי שלו. כולם וגם אליס, ידעו שהוא נחש עוד מלפני כן. הוא תמיד היה מגעיל לכולם, אבל לאליס תמיד התחנף משום מה. אבל כשהזמין אותה לנשף בסוף השנה, והיא אמרה לו שהיא יוצאת איתי במקום - "

"וואו, אתן כבר מכיתה י' ביחד?" עיניה של מאי התרחבו ואז שמעה את מה שאמרה ונחרדה. "כלומר, הייתן ביחד…"

"כן. אפילו מהקיץ שלפני כן. היא כבר ידעה מסוף היסודי שהיא לא אוהבת בנים. אבל היא שמרה את זה בסוד כמובן."

"טוב, עם מפגרים כמו רוברט אין אפשרות אחרת."

שחר התעלמה מההערה. "אז כשאליס הביכה אותו מול החברים הדפוקים שלו ואמרה לו שהיא מעדיפה ללקק תחת של בבון ולא ללכת אתו לנשף, הוא התרגז כל כך. ומאז הוא מירר לה את החיים. לה ולי." היא נשמה עמוקות והמשיכה. "אבל שתינו ידענו שהוא דביל. שהוא לא שווה את היחס. אני  רק חשבתי על איך להתנקם בכלב הזה, אבל אליס תמיד אמרה לי שהיא רק מרחמת עליו כי הוא כל כך חסר ביטחון שכדי להרגיש אפילו טיפה גבר, הוא חייב להיטפל לאנשים קטנים ממנו."

"זה נכון." מאי הנהנה לעברה ולמשך שלוש דקות רצופות דיברה על מחקר שקראה שבוע שעבר שטען שנסיבות חיים אומללות הן כרטיס זכייה כמעט ודאי ללוטו של חיי הפשע, כרטיס לכיוון אחד במחלקה הראשונה ברכבת האומללות של החיים. 

שחר נראתה מהורהרת כשמאי דיברה, ומאי נשכה את שפתיה. היא חפרה עכשיו שעה בעוד שלאף אחד עכשיו לא אכפת מתיאוריות נפש פרוידיאניות. ממש מפתיע שאין לך חברים.

אבל אז הן שמעו את הצ'קלקות מרחוק. עוד שוטרים בדרך. שחר נראתה מובסת. "נראה לי שאלך הביתה פשוט." אמרה וקמה ממקומה. היא התחילה ללכת אבל אז נעצרה והסתובבה אל מאי. "אה, ועדכני אותי אחר כך מה היה. אני לא יכולה לראות את כל זה. זה… יותר מדי. " סיכמה ופנתה במהירות אל הרחוב. 

צעקת הצ'קלקה התגברה, ובשורת המוות בדמות הניידת נעצרה ליד מאי. 

"טוב, ילדה, את תצטרכי לזוז לאחור ולתת לשוטרים לעשות את העבודה." שוטר כרסתן נהם לעברה בפה דחוס בעוגה.

מאי הנהנה אליו חלושות ואז עקבה במבט מזוגג אחר הדמות שהצטמקה לפניה. היא צפתה כשרוח הרפאים דידתה בראש שמוט ובכתפיים מכונסות, הולכת וקטנה, עד שנעלמה בעיקול הרחוב.



נכתב על ידי
נאקסון
סתם אוהבת לכתוב, ולעשות ניסויים במילים. חלק יוצא מוצלח וחלק פחות. אתם תגידו לי:)
12 פירגונים ממור משרקי, הילה נאקסון
הדף נקרא 25 פעם
רוצה להגיב? התחבר

אני גם בטוחה שאליס לא התאבדה. אין על שוטרים כרסתנים.. דוחים כהוגן.
הילה נאקסון כתבה לפני 5 חודשים


הירשמו עכשיו לדף!
מבטיחים לא לשלוח ספאם במייל,
רק סיפורים ושירים.

כניסה מהווה הסכמה לתנאי השימוש