משנה תורן גפרית

דניאל
שני 27 לאפריל · 3 דקות קריאה

מה בער לך דווקא עכשיו?״ שאלת. ״חלפו מעל 20 שנה, מה מהווה לך טריגר?״ תמהת. 

האמת, השבתי לה שאני לא יודע. אולי זה קשור לעצים הנשקפים מהמרפסת - אני רואה אותם בכל יום ורק לפני כמה ימים שעצרתי להתבונן בהם בעיון, פתאום נזכרתי בהכל. בין רגע חזרתי להיות ילד, חייל בלבנון שרוצה להילחם נגד הרעים ולהראות שהוא כל-יכול. 

היית חובש קרבי בצוות גפרית, צוות הנדסה שתפקידו היה מתן מענה חבלני למוצבים החודרים השונים. 

במכשיר הקשר נקראתי ״משנה תורן גפרית״ ועד מהרה גיליתי שהדבר האחרון שארצה לשמוע בקשר, יהיה הקריאה הזאת. 

משום מקום גיליתי שאני לוחם פחדן, התביישתי בכך כי בעיני אחרים נחשבתי לסלע איתן. 

אוהד המאגיסט וחברי הטוב עוד מהטירונות, נהג לטעון שלמרות כל החרא מסביב, טוב שיש אותי. ״מפזר השקט...״ היה קורא לזה ומחייך. אנשי הצוות התגאו בכך שיש להם אחד שיכול ביד אחת להחדיר עירוי וביד השניה ליזום ערכת חבלה, אבל אני מַתִּי מפחד - לא על עצמי פחדתי אלא, על חברי הצוות האחרים. 

חששתי שהם יפגעו ואז אשמע קריאה בקשר ולא אצליח לתפקד, זה שיתק אותי. 

בכל פעם שנסענו על הציר בנגמ״שים הארורים בין המוצבים, חיכיתי ל״בום״ שיגיע והצטנפתי במקום הכי פנימי בכלי, הנחתי ידיים כדי לאטום את אוזני וחיכיתי, וחיכיתי. מעל 20 שנים לאחר מכן, הלב שלי עדיין פועם בחוזקה שבראשי חולפות מחשבות על ההמתנה הזאת. חיכיתי למִטְעָן או טיל שינחתו וצעקות שיגיעו בעקבותם, היה לי ברור שזה עניין של זמן. 

״לעזאזל, זה קורה לכל השאר״ חשבתי בעודי מתפלש בהרגשה הפחדנית שלי. כולם סומכים עלי ואני? שרוע במערבולת של חרדה. בלילות, הייתי שוכב ער ודמיינתי שקוראים לי בקשר. את פרוטות הזמן בהן הייתי מצליח לישון ליוו סיוטים על חקירות אצל המח״ט והאשמות במוות של חבריי ובעיקר, הייתי רואה לנגד עיני בושה והשפלה. 

הגזרה חמה, אירוע רודף אירוע והקשר משתולל מכמות ההרוגים והפצועים. את חלקם אני מכיר, על חלקם שמעתי. 

אחרי חודשים של תנועה בגזרה, התחילה לי עווית בעין, מעין קריצה לא רצונית. שאר חברי הצוות אמרו שאני צריך להיבדק אבל אין סיכוי שיאפשרו לי, אם אלך - מי יטפל באחרים כש״זה״ יקרה? לכולם היה ברור על איזה ״זה״ מדובר. ״אולי גם הם פוחדים?״ אין סיכוי, חשבתי בלבי. 

ואז, רצה המקרה ונשברתי. נסיעה בין ״מוצב שרייפה״ הידוע לשמצה ל״מוצב הבופור״ ואני ספון עמוק בתוך הנגמ״ש, שופך את הפחד שלי - מרוב דמעות ורחמים עצמיים, לראשונה לא שמעתי את ה״בום״, הנגמ״ש הארור התנדנד מצד לצד וכל החפצים שהיו מונחים מעלי נפלו. 

עשן, צרחות ובכי שאינו שלי מילאו את קומץ החלל הריק בתוך הנגמ״ש עד שהרגשתי שאני נחנק ובין כל אלה, נשמעה קריאה בקשר: ״משנה תורן גפרית, משנה תורן גפרית...״ חזרה הקריאה בקשר כהד מתמשך לצד צרחות אימים שהתגברו מבחוץ ורעש של פיצוץ מרגמות. 

אני מנסה להוציא את אפוד החובש, הרצועות שלו תקועות בין ערימת החפצים שנפלה עליי. זה לוקח יותר מדי זמן, אני שומע את קריאות העזרה ממוסכות העשן מבחוץ ואיכשהו אני מצליח לחלץ את הרצועות. אני קופץ מהנגמ״ש ורואה את כל חברי פזורים סביב ומבצעים ירי לשום מקום כשבאמצע, שוכבת דמות. פני הדמות מפויחות לחלוטין ואני לא מצליח להבין במי מדובר כשלפתע אני מבחין כי הוא זז, מתפתל מכאב. ״יופי.״ אני חושב לעצמי, ״הוא חי.״ 

אני מתקדם לעברו ואומר לו שאני כאן איתו ושהכל יהיה בסדר, נדמה לי שאני שומע את הדמות מדברת בקולו של אוהד - ״אם אתה פה, אני לא דואג.״ הוא אומר בזמן שאני מנסה להחדיר עירוי, אבל העור על היד המפוחמת פשוט מתפורר. לא בטוח אם אני מנסה להרגיע את עצמי או את אוהד כשאני פונה אליו ושואל אם הוא זוכר את הלילה ההוא שיצאנו לתל אביב ופגשנו את ההיא שתחת הפאה הבלונדינית שלה הסתתר גבר חסון וקרח, אך אוהד לא משיב ואני מבין שהוא כבר לא בהכרה ואין דופק ואין נשימה ומתפרץ בבכי. 

לאחר המוות של אוהד כבר לא פחדתי משום דבר. ״תרגול בחשיפה״ קרא לזה המח״ט לאחר האירוע וחייך אליי בצורה גועלית. קרצתי לו חזרה. עווית לא רצונית. 



נכתב על ידי
דניאל
פירגון אחד מאיילת
הדף נקרא 16 פעם
רוצה להגיב? התחבר


מות השירה, דניאל דקת קריאה 18 למאי
התמכרות, דניאל דקת קריאה 5 למאי
מעגלים, דניאל דקת קריאה
1 למאי
הירשמו עכשיו לדף!
מבטיחים לא לשלוח ספאם במייל,
רק סיפורים ושירים.

כניסה מהווה הסכמה לתנאי השימוש