קנה מידה

גיא פינקלשטיין
שני 27 לאפריל · 3 דקות קריאה
by Guy Finkelstein

בסופו של דבר, הכל עניין של קנה מידה, וגיגי מבינה את זה כמעט מהרגע הראשון. היא פוקדת על המוח שלה למתוח כל סנטימטר בדירה לכדי מטר שלם. זה מצליח.

אם את כדור הארץ אפשר להציג במפה ולכתוב 1:10,000, היא חושבת, אז את אותו הדבר אפשר לעשות גם בדירה, ובכל מקום אחר. זה ברור לדידי כשמש. היא רושמת בראשה את קנה המידה החדש של הדירה ופתאום זה בכלל לא משנה כמה זמן המצב יימשך, כשמאה מטרים הם כל כך ארוכים. והמוח קונה את זה מיד. מוח שהסתגל בעבר ליחסים הרסניים, יסתגל גם לקנה מידה חדש, היא מחייכת לעצמה בסרקזם.

הדבר הראשון שהיהי עושה בקנה המידה החדש שלה הוא ללכת אל המטבח כדי להכין קפה. המוח כבר נעול על המרחקים החדשים, אז ההליכה נראית ארוכה מאוד. נפלא. טיול. ויוי לוקחת ספל ענקי ומתאמצת מאוד להרים את קפסולת הקפה. מזיעה היא שומטת אותה בחריץ המכונה, ואז נאבקת להרים את הכפית, את קרטון החלב, את כל הדברים שהכפילו עצמם פי כמה מונים. אם עובדים על המוח, הוא ילך עם זה עד הסוף.

זיזי צוחקת. היא מתה על המוח. המוח הוא אדיר. גמישות מטורפת, משמחת עד אין קץ. חיחי חושבת שעכשיו, בהסתגלות המעולה הזו, היא מפצה על כל ההסתגלויות המזיקות של העבר, אבל טיטי לא אחת שמתעסקת במה שהיה, היא אחת שהולכת קדימה ולמעלה, אז היא מסלקת את המחשבה מהראש ומתרכזת בלגימה מספל עצום עם כמות בלתי נתפסת של קפה.

יייי ניגשת אל שולחן הכתיבה, שהוסב לפתע לשולחן ציור. הכתיבה היא להתמודדויות של ימים כתיקונם; ימי מגפה דורשים תותחים כבדים יותר.

על השולחן, בערבוביה, כל צבעי העיפרון, הגיר והטושים היקרים, אלה שמתבגרים מתלהבים מציירים איתם מנגה (ואולי אני סתם מקנאה באנשים שיודעים לצייר מנגה, כיכי מציינת בפני עצמה). היא מרימה גיר. הוא קל יותר מהאפשרויות האחרות. לילי מתה על צהוב וכחול, ולכן אלה הגירים הכי קטנים שמונחים על השולחן, עד שתחדש את המלאי.

מימי מתחילה תמיד מהחלק התחתון של הציור, ומשם עולה. זה לא חכם, כי כך צד כף היד מתלכלך, אבל באמנות לא עובדים עם הראש. מלמטה למעלה, ככה זה הולך אצלה, והיא לא מתנגדת, חוץ מעיגול של שמש, שהוא תמיד ההתחלה של כל ציור. פעם ניני ציירה ירח ובסוף השליכה לפח. הוא לא עשה את העבודה.

סיסי היא של שמש, והיא מרוצה מקנה המידה החדש. היא עקפה את הקושי במחי יד. היא טובלת את הגירים בכלי קטן עם מי ברז ומציירת בצהוב, בכחול ובחיוך, אבל לא עוברת חצי דקה וכף היד שלה נזרעת אותות של כאב. היא נעזרת בשמאלית, ובכך קונה לעצמה עוד עשרים שניות של משיכות גיר, וזהו. בעיה. הגירים כבדים להדהים. אין ספק, המוח הלך עם קנה המידה המעוות עד הסוף. תתעתע בו, והוא מתנקם. אבל עיעי לא מתייאשת. כדי לאזן את קנה המידה, היא מתחילה לצייר מיניאטורות, עשירית מהגדלים שהיד שלה מורגלת בהם, אבל במקום לאזן זה הופך את המלאכה לבלתי אפשרית, בלתי נסבלת.

פיפי עוצרת וחוככת בדעתה. רעיון זורח ועולה בה, כמו אחת השמשות שהיא מציירת ראשונות על כל דף לבן: היא תגדיל את עצמה ב-10 אחוז בלבד, אולי 20, לא יותר. זה יקל מעט על ההפרשים בקנה המידה, יאפשר לה לצייר עוד קצת. 

אבל... ציצי לא מצליחה. איך זה יכול להיות...? היא לא מבינה. קיקי הצליחה להגדיל הכל במוחה כבמטה קסם, אבל את עצמה היא לא מצליחה להגדיל אפילו ב-10%. היא לא מבינה כלום. היא עוצמת עיניים ומתרכזת הכי חזק שאפשר, כל ג׳אול אנרגיה בגופה מופנה אל משימת ההגדלה העצמית, אבל אפילו מילימטר אחד לא מתנפח. קנה המידה של עצמה לא זז.

רירי מבינה שלא תוכל להמשיך להתנהל בקנה המידה החיצוני שקבעה, ולהגדיל את עצמה היא לא מצליחה. היא מחליטה לחזור אל קנה המידה הקודם, אבל... המוח פשוט לא נותן! אל תשגעי אותי! היא מדמיינת אותו אומר. שישי מנסה בכל כוחה להתל בו שוב. לשווא.

תיתי לא מצליחה להגדיל את עצמה. היא מצליחה להגדיל הכל חוץ מאת עצמה. מחשבה איומה חולפת בראשה - האם להקטין את עצמה תצליח? היא מסלקת אותה מיד, היא לא רוצה בשום אופן לדעת את התשובה. איאי מדליקה את הטלוויזיה לראות מה עם המאה מטר, לראות אם קנה המידה ישוב לקדמותו, לראות מה ביבי יחליט.

---------

(ראה אור ב״מאזניים״, גיליון 3, כרך צ״ד)



נכתב על ידי
גיא פינקלשטיין
זהו פּוֹרְטְפוֹלְיוֹיִ
רוצה להגיב? התחבר


עד שאגיע, גיא פינקלשטיין דקת קריאה 26 לאפריל
נקיון כפיים, גיא פינקלשטיין דקת קריאה 24 לאפריל
הירשמו עכשיו לדף!
מבטיחים לא לשלוח ספאם במייל,
רק סיפורים ושירים.

כניסה מהווה הסכמה לתנאי השימוש