קורונה בפריז - יומן בשלושה קולות #5

דורון גרוסמן
שבת 2 למאי · 2 דקות קריאה

 (והפעם עם פסקול https://www.youtube.com/watch?v=u8pVZ5hTGJQ)
20.03.2020


יום 5 - אביב


לרשומה הקודמת         לרשומה הבאה
 



דיסקליימר: הכתוב מטה אינו תיעוד נאמן של המציאות. הוא בקושי תיעוד, ויותר סיפור ומקור לשחרור קיטור. ולגבי נאמנות- צריך לשאול את מאהבותיו. אין לקבל החלטות כלכליות או בריאותיות לפי הכתוב בו.
 




די. נגמר.
אין יותר כוח לזה. נגמר הדלק. הקטר לא מושך יותר.
הקפה השחור נגמר. היוצר הגדול, הסם.
שיח' חולוד שלי.
מהיום עוברים לקפה נמס. קפה משומש.

נצטרך ללמוד לחיות עם המצב. די ברור שהסגר לא יימשך שבועים. אולי חודשים, סביר שיותר, אבל העולם התתעורר מאוחר למציאות חדשה.
גם מזה עוד נאלץ להיגמל. 
נתחיל כל יום להתעמל.

עדות למוסר העבודה הצרפתי היא הקפה שלהם. הוא גרוע, בכל צורה שהוא מוגש. 
הם לא יודעים לבחור אותו, או להכין אותו, אבל הם בטוחים באיכותו. אין פלא שהם טובלים בו את הקוראסון. חייבים למסך את הטעם הזה איכשהו.
יותר טוב מארה"ב, אבל ביננו- להתגאות בכך שכישורי הכתיבה שלך גבוהים משל ילד בן שנתיים זה לא מי יודע הישג.

טרמינל ג'ה טם.

מעניין איך יראה היום שאחרי, כולם עסוקים עדיין בעכשיו, בתקווה שעוד רגע נתעורר מהחלום. המין האנושי ישרוד. אבל מה לגבי החברה האנושית? אילו מדינות ישרדו?
בינתיים צריך ללמוד לחיות מחדש, כשאין חברה, אלא אוסף של משפחות גרעיניות.
אשכולות ענבים, צפופים צפופים אך נפרדם כמעט לגמרי. עדיין נזונים מאותו הגבעול, אך לכמה זמן?
מזל שלנו שההתפרצות מתרחש בעידן הדיגיטלי, כשיש אינטרנט ופייסבוק, וזום.
פתאום המרחק כבר לא משחק תפקיד - גם השכן ממול רחוק עד בלי די, בינינו חומה של אוויר אולי נגוע, אי וודאות, חשד וחשש.

אנחנו הופכים אט אט למיקרו גלקסיה - רבבות רבבות של מיקרו פלנטות ומיקרו כוכבים בצברים מפוזרים, מסתובבים סביב מרכז כבידה משותף, צפופות צפופות אך לעולם לא נפגשות. רק אותות אלקטרומגנטייים מגשרים על פני הריק הפעור לפתחנו.
במקום שנכבוש את החלל, החלל כבש אותנו. מעט מוקדם מהצפוי.

זה מדהים איך כל הזמן שלפתע התפנה, מופנה לשימושים אחרים. העבודה לפתע תופשת מקום משני. 
כמו סוסי מרכבה, אנו רואים רק את מה שלפננו, עבור מרביתנו מדובר בארבעה קירות. התנועה מוגבלת ואיתה המחשבה. בעלי המרפסות הופכים לברי המזל, והעושר בורח מחוץ לערים. בדמות חצרות ומשקים. 

רבע מליון, והזרוע עוד נטויה. כולם מחכים לקפיצת הדרך, אבל אולי הגיע הזמן להתרגל לחליפת הזקק?

אביב בפריז.



נכתב על ידי
דורון גרוסמן
כותב מגרה מקצועי.
היה הראשון לפרגן
הדף נקרא 16 פעם
רוצה להגיב? התחבר


הירשמו עכשיו לדף!
מבטיחים לא לשלוח ספאם במייל,
רק סיפורים ושירים.

כניסה מהווה הסכמה לתנאי השימוש