לב וכוס זכוכית

נאקסון
ראשון 3 למאי · 2 דקות קריאה

החדר ירק עליי את הבל פיו החמים של באר שבע באוגוסט. כבר מזמן הפנמתי שהדלת והחלון נעלו בפניי את שעריהם ואין מוצא, אני הייתי פנדורה והחדר היה התיבה. גורלי היה צלייה אטית בתנור חימום ללא מזגן.  

בעיני האסיר שלי הייתי אמור להרגיש כלוא, ללא חופש, ללא בחירה.

הייתי אמור - חבל, אם רק היה פחות חם - לטפס על הקירות כמו איתמר ממשחק המחשב, מרוב שעמום. 

אבל אז ראיתי אותה, ניבטת מהחלון בחוץ, זוג עיני לייזר המנסרות זכוכית בעצמתן, ניצבת כמו עץ ובוהה. 

"מי את?" שאלתי אותה. פניה היו פני זכוכית חדות, עיניה מצומצמות קמעה מקרני השמש. בטוחות, אך מרוסקות, כמו בדולח סדוק. בלעתי את רוקי. הרגשתי אשם כשהסתכלתי עליה, כאילו זה אני ששברתי את הבדולח שבעניים הבהירות. אבל כששמעה אותי, חיוך נוקשה שבר את פניה. את פני הזכוכית שהיו לי מוכרות. היא נעצה בי את שתיקתה.

"למה את צופה בי." אמרתי, לא מבלי קנאה מסוימת ונימת בוז לקינוח. "כל העולם פרוש בפניך, אין לך מה לראות כאן." חוץ ממני. נחנק כאן למוות. חשבתי. 

ושוב פניה נשברו, ותקפה אותי ההרגשה צופנת הרעות שיש בכוחה, אם תרצה, לחתוך את האוויר רק בשינוי זווית פיה, שכעת השתפל מטה כמו מדרון הר האוורסט. 

החלון גנח בחריקה צורמת וגופי הצטמרר. משום מה, ידעתי שהיא תישאר איתי עד הסוף המר, בעודי חנוק פה בחדר בלי רצוני,  תשתה את כוחותיי כמו כוס יין עסיסי עד הטיפה האחרונה. היא לא תוותר. אם לא תצליח לשתות עד הסוף, היא תירה ללבי את חתיכות הזכוכית שלה ותסתכל בי גוסס. 

היא לא פצתה את פיה, ואף אני נותרתי דומם. לנוכח מבטה, המילים נחתכו לשבבים שננעצו בגרון והכאיבו וסירבו לצאת. תהיתי, האם התחושה היא מאשמה או מפחד? האם היא מרגישה אותו הדבר?

אבל, שוב, פניה היו מוכרים. אפלים. רחוקים מצלולים. פנים של זכוכית עכורה, כמו כוס אהובה שהכניסו למדיח יותר מדי, חום-קור, חום-קור - והאבנית מצטברת כמו לכלוך. גם בחיים זה ככה.  

לבי נפל לקרקע מההבנה. זה הרגיש כמו כוס יין שמתנפצת במרכז הגוף, והנוזל האדום שבה מתרוצץ לכל עבר ומכתים כל מה שעובר בדרכו. במקרה, העבר שלי היה בדרך, והנוזל הכתים אותו והבליט אותו בזיכרוני, כמו כתם כהה על חולצה לבנה...

האישה הזאת - פני זכוכית, קראתי לה. לא. סליחה. לב-זכוכית.  

איך יכולתי לשכוח?

זה היה כשעוד יכולתי לצאת, לראות עולם. כשהדלת הייתה פתוחה לרווחה, והיא נכנסה ויצאה, נכנסה ויצאה. מהפולרסנט לאור השמש, ומריח הקפה השחור לריח הדשא שבחוץ, מהחום שהענקתי לה לקרירות של הרוח. חום-קר, חום-קור: ממש כמו כוס הזכוכית שבמדיח. אבל יום אחד נמאס לה מהמשחק: החיים נעשו עכורים, האבנית הצטברה והכוס האהובה ננטשה (האם אני נטשתי אותה?). 

כנקמה על הנטישה, היא נעלה את החדר. ולמעשה, החדר הוא לבי. היא מצאה את המפתח ונעלה אותי בתוכו.  ומאז, עיניה נעוצות במוחי, רסיסי זכוכית, ניצוצות של זיכרון דרך שתי עיניים שישתקפו לעד מהחלון שבחדר הנעול.



נכתב על ידי
נאקסון
סתם אוהבת לכתוב, ולעשות ניסויים במילים. חלק יוצא מוצלח וחלק פחות. אתם תגידו לי:)
הדף נקרא 23 פעם
רוצה להגיב? התחבר

אהבתי! האם זו הייתה אישה אמיתית? האם הוא איש אמיתי? האם שניהם כלים במדיח?
Hilla Nacson כתב לפני בערך חודש אחד


הירשמו עכשיו לדף!
מבטיחים לא לשלוח ספאם במייל,
רק סיפורים ושירים.

כניסה מהווה הסכמה לתנאי השימוש