הוא נורה לעברה במהירות שיא, כמו מודע לנוכחותה עוד לפני שנגלתה אליו מעברו השני של הרחוב. ראשו הסתחרר אל מול דמותה, אך הוא הצליח להתמיד במהירותו בעודו מקצר בעקביות את המרחק בינהם. הוא כבר נע אליה מתוך אינרציה, לא חש את התשוקה, התאווה והשיגעון ששלחו אותו לכיוונה. הוא לא התייחס לעשרות הדוכנים אשר על פניהם חלף, גם לא למוכר העיתונים בו כמעט נתקל בדרכו אל חנות הפרחים אשר בה עבדה. הוא פרץ פנימה, לא דרך הדלת כי עם דרך החלון שחיכה לו פתוח לרווחה.
היא היתה יפה היום, עם שמלתה הקיצית, האוורירית, ושיערה הזהוב שנח פזור כאדרת מלכות על כתפיה החשופות. 
היא עמדה בגבה אליו. את המכתב שבישר לה שהוא בדרכו אליה היא קראה רק לפני מספר שעות ולא דימתה לעצמה שהוא יגיע כלכך מהר. לקח לה שניה לחוש במגעו ובתגובה היא עצמה את עיניה ושחררה את נשמתה
בקול אנחה חלושה.

רגע המפגש בינהם יזכר לנצח. "סיבת המוות" יכנו אותו. כינוי שניתן לו לראשונה על ידי הפתולוג ששלף אותו מתוך ליבה.