ג'יבריש? זה הארי פוטר - ב'

נאקסון
שלישי 5 למאי · 6 דקות קריאה

למעבר לחלק א' -

https://daff.co.il/stories/2554-%D7%92%D7%99%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%A9-%D7%96%D7%94-%D7%94%D7%90%D7%A8%D7%99-%D7%A4%D7%95%D7%98%D7%A8-%D7%90-%D7%A0%D7%90%D7%A7%D7%A1%D7%95%D7%9F


לאחר דקה של בהייה ורִיּוּר למראה הספר המדהים שמולנו, התחלנו בחקירות. ליתר דיוק, ליפז התחילה בחקירות בזמן שאני ואוראל הענקנו תמיכה מורלית מהצד, מדי פעם זורקות מילות עידוד ריקות כמו: "זה קטן עלייך, ליפ." או, "תחשבי שאביעד מחכה לך בין דפי הספר." כי אביעד היה החבר שלה. 

"מצחיק מאוד," אמרה ושלחה מבט שהתאמץ לנזוף אבל היה יותר מהורהר. ידיה סקרו את הספר בעניין והיא כיווצה את גבותיה הערמוניות, "מוזר מאוד…" 

אוראל ואני נצמדנו משני צדיה של ליפז במהירות. דפיו הלבנים של הספר היו ריקים כמו החוף שהיינו בו. אפילו לא מילה אחת כתובה בו.

אוראל התחילה לקלל בקול ולהתרגז ולרוץ במעגלים, כאילו אחרי הזנב של עצמה. "פאק. פאק. פאק." אמרה וזרועותיה עטפו את גופה, כאילו כדי להתגונן ממה שלא נגלה. היא הביטה בי בייאוש, בצפייה שאבין.  "אני לא יכולה להיות כאן, לירי. כל העסק הזה מוזר ומפחיד והזוי. אני יוצאת לחפש את עלמה." 

הלב שלי קפא במקום, אבל לא נראה שאוראל שמה לב. היא כבר הייתה בדרכה לצאת אל החול הזהוב ואל האוויר הנעים. תהיתי לעצמי מה היא חושבת לעצמה כשהיא נוטשת אותנו. ואז הבנתי. היא חושבת שאולי אם לא תראה אותן, הבעיות יחדלו להתקיים.

***

"לא, סתומה שכמוך!" ליפז צרחה כמו ששמעתי אותה צורחת רק על עלמה לפני כן, כשרבו אם כדאי להזמין סושי או המבורגר לפני שבועיים. אבל בלבי הסכמתי אתה, אז שתקתי. "תגידי, לא ראית סרטי אימה, אוראל? אסור לנו להתפצל."

אוראל כבר הייתה עם הגב מסובב ובחצי הדרך החוצה אל האור הבהיר והמלטף ונטול הדאגות של חוף הים. הפיתוי היה גדול, אבל הטון של ליפז לא אפשר סירוב. היא הסתובבה אל האפלה בתבוסה ונעצה מבטים זעופים בצללים שרקדו לרגלינו, כאילו נכנעת להם. ליפז המשיכה לנעוץ מבט גוער באוראל, והחזיקה את הספר הכבד פתוח. אבל אני המשכתי להביט בספר, ועל אף שאני לא מהטיפוסים הפחדנים שמשקשקים מכל שטות, אני יכולה להישבע שכמעט התעלפתי באותו הרגע. 

"בנות." אמרתי, כשהלב צנח לי לתחתונים. "משהו קורה." 

***

ליפז הייתה מרוכזת כל כך. היא אפילו לא הופתעה כאשר קווים קטנים החלו לצייר את עצמם מאליהם, כמו משיכות מכחול עדינות של צייר מיומן או כמו כתב היד המפואר של עלמה, על הדף הלבן. אוראל שיפשפה את עינייה בתדהמה כשהכתוב נגלה בהדרגה, בכתב מסולסל, נחשי: 

כישוף או חידה אתן בוחרות,

חייכן בסכנה אם תמשיכו לבהות.

ליפז מילמלה לעצמה משהו כמו: "אני ארצח את עלמה כשנמצא אותה…." ואוראל קרסה על הרצפה בתאטרליות של שחקן מסרט אימה סוג ב' והחלה להזיל דמעות. נאלצתי אני לכנס את כל הכוחות שלי ולהיות האמיצה. רציתי לרחם על אוראל, באמת, אבל כולנו ראינו מה הספר המרושע אמר. השעון מתקתק. ואז חשבתי על התנין מפיטר פן ועל קפטן הוק ובאמת שאין לי מושג למה, אבל דווקא המחשבה הזו היא שהזריקה בי זריקת נחישות פתאומית, ממש כמו סטרואידים לדם.

"כישוף או חידה?" אמרתי בקול דורש. "קדימה, בנות. תפסיקו להסתכל עליי כאילו נפלתי ממאדים. כישוף או חידה? יש לי תחושה שמה שזה לא יהיה לא יחכה עוד הרבה זמן. לא ראיתן פיטר פן?!" 

***

אחרי עוד צעקות של ליפז ובכי של אוראל ואנחות תסכול שלי בסוף הגענו להחלטה שנבחר בחידה. אמרנו לעצמנו שאמנם חידה תדרוש היגיון ומחשבה והרבה מאמץ, אבל איך נתמודד עם משהו זר לנו לחלוטין כמו קסם?

בלב חרד וכבד חיכינו בפטפוטים מסיחי דעת. ציפינו לחידה מתמטית מסובכת או חידת היגיון מהסוג הפשוט שאף אחד לא מצליח להבין את הפואנטה. אוראל אמרה שהיא זוכרת מספרי המיתולגיה היוונית שהספניקס נתנה לאדיפוס חידת היגיון, וליפז אמרה שהיא מקווה שזו יותר שאלה בסגנון של מי רוצה להיות מיליונר, ואני רק קיוויתי שמה שזה לא יהיה, העיקר שיופיע במהרה ונסיים עם כל הסיפור הזה ונלך למצוא כבר את עלמה המסכנה. דמיינתי אותה ללא מים, ללא קליטה בטלפון, לגמרי לבדה בחוף. כנראה נראית כמו נקניקיה שרופה מהשמש. רומניה מסכנה. טוב, לפחות יש לה את הטריוויה שלה.

***

לאחר כמה שעות או כמה דקות שנדמו לכמה שעות, החידה צצה בין דפי הספר באותו כתב מכחול מסולסל שהופיע יש מאין. יכולתי להישבע ששמעתי את הלב של כולנו עומד מלכת לשנייה, קול חלול כמו השתנקות של בקבוק ריק שמועכים. זה היה הדבר האחרון שציפינו לו. לא - סליחה, זה היה הדבר האחרון שלא היינו מצפות לו בחיים. 

על הדף מולנו היו שתי תמונות, וההוראות אמרו לנו בפשטות: "בחרו."

בראשי חשבתי לעצמי בפליאה, ואפילו בכעס, שזה ממש מוזר. זה אפילו לא חידה! 

אבל ליפז התרוצצה במעגלים של מחשבות בתוך האפלולית, ידה על סנטרה והעשן בוקע לה מהמוח. אוראל נשכה שפתיים ורעדה מקור או מפחד. 

לא זיהיתי אף פריט, אבל מהסגנון האפל והקדום הנחתי שזה חפצים עתיקים או חפצים קסומים. אוראל איששה את ההנחה שלי. "הארי פוטר," היא אמרה. "השרשרת עם המשולש, העיגול והקו זה אוצרות המוות, והכדור עם הכנפיים זה הסניץ'."

עבורי זה היה ג'יבריש. אולם נראה שליפז הבינה ג'יבריש, כי לפתע היא הזדקפה ועיניה נצצו בהארה מבעד לחשכה, כאילו לכל הפחות גילתה תרופה לסרטן.

"סניץ'!" היא אמרה בביטחון. עיניי יצאו מחוריהן ואוראל השתנקה. ליפז הייתה פזיזה כהרגלה. אבל התשובה כבר נאמרה והיינו חסרות אונים.

"נגעת, נסעת." אוראל נאנחה בקול, וכולנו כהד עמום אחריה.

***

תשובה נכונה. 

הדיו נמחק והופיעה חידה נוספת. הפעם הבחירה הייתה בין שתי מילים שגם הפעם יכולתי להישבע שהיו בג'יבריש, או לפחות סווהילית או שפה מוזרה אחרת. 

ליפז הייתה בשלב התייחדות עם הספר, והיא קראה בקול מהורהר, כנראה לעצמה יותר מאשר לנו. "אובליוויאטה או אוונסקו. בחרו."

השתדלנו לשמור על שקט, מפחד, או אולי מהקלה, שליפז יודעת מה צריך לעשות. הרגשתי כמו קהל במופע של נגן מפורסם, אתה מלא השתוממות והערכה לנגינה המופלאה, אבל מביט בנשימה עצורה, פוחד שאפילו הנשימה הקטנה ביותר תהרוס את הרגע הקסום. לא רצינו להוציא את ליפז מריכוז. האוויר הקר התערבל מולנו, והכוכבים המשיכו לנצנץ בין ידיה של ליפז. 

כשהמתח נעשה בלתי נסבל, אוראל ניגשה אליי ולחשה לי באוזן, חלש כל כך שבקושי הרגשתי את הבל פיה באוזני: "גם הארי פוטר. זה שמות של קסמים. רק אני לא זוכרת בדיוק מה כל קסם עושה…"

ליפז ענתה לנו לאחר רגע, או, ליתר דיוק, לעצמה. היא מילמלה בפיזור דעת ובשיער מפוזר לא פחות, "מחיקת זכרונות או העלמת חפצים… חשבי, ליפ. נסי להיכנס לראש שלה..." היא התלבטה כמה דקות, מושכת בשערות ראשה, ואז עיניה שוב הבזיקו ואמרה: "אובליוויאטה!"

***

תשובה נכונה. בדרך זו ליפז הצליחה לענות על שלושים ושמונה השאלות שהגיעו אחרי. אני ואוראל היינו בהלם, הבטנו בפה פעור. ליפז חדשה נחשפה מולנו. ליפז מתוחכמת וחנונית שלא רק יודעת לפענח את הכוונות המסתוריות של הספר המוזר לפני כולן, אלא גם ליפז שהייתה מעריצה אובססיבית של הארי פוטר, כפי שמסתמן. ולא פחות מעלמה, למרבה הפלא.

אני ואוראל היינו מיותרות, אין דרך לייפות את זה. ובזמן שליפז עשתה את הקסמים שלה (לא הייתה דרך אחרת לתאר זאת), אנחנו צפינו מהצד בהקלה כל פעם כשראינו את הכתב הגואל, "תשובה נכונה" מתגלה על הדפים, ומדי פעם כאשר איבדנו ריכוז, החלפנו מילות דאגה על עלמה, או שאוראל לחשה לי באוזן מה המשמעות של כל מונח מוזר בלטינית או אמרה לי שהיא גוועת ברעב. ליפז, לעומת זאת, הייתה באקסטזה מטורפת וזיעה שטפה את מצחה על אף הקור והחושך, כשהקיטור שבמוחה מניע את הגלגלים ושולף תשובות מהמגירות של המוח כמו ארנב מהכובע. 

ואז הגיעה השאלה האחרונה. ליפז ענתה עליה והספר המסתורי וכל הכוכבים שעליו נעלמו והשאירו אותנו בחושך מוחלט. "חושך מצרים," אוראל פלטה בגרון חנוק וכמעט התעלפה, ואני רק חשבתי שחושך מצרים זו אפילו לא מילה לתאר את הריקנות. 

***

ויהי אור. 

כעבור רגע, עמדנו בחוף השמשי, לבושות בבגדים. הקליטה של הסלולרי חזרה.

הבטתי מולי מבולבלת. האם ניצחנו את הספר? האם חלמנו את הכול? ומה קרה לעלמה? 

ואז ראיתי אותה. היא עמדה נינוחה ושלווה, האור נשבר על פני הנסיכה שלה, והסתכלה עלינו כאילו הייתה שם כל הזמן, כאילו לא חטף אותנו ספר מרושע ונתן לנו חידות של ילדי כאפות.

"בנות, הכל בסדר." אמרה עלמה בהרמת גבה שעצבנה את כולנו. "אתן נראות כאילו אתן עומדות להקיא."

אבל ליפז רק חייכה והנידה בראשה. הן חלקו מבט של הבנה נסתרת, והבנתי שאני ואוראל רק ניצבות בסצנה.

"איזו הצגה." ליפז מחאה כפיים בדרמטיות וצעדה לעבר עלמה עד שהייתה לא יותר מכמה סנטימטרים מפניה. "זה היה מיותר, את יודעת." גלגול עיניים. "יכולת פשוט להגיד שאת מכשפה." 

הלסת שלי התרסקה למטה כמו מטוס. אוראל תבעה, "מה לעזאזל קורה כאן?"

ניצבות. אין תגובה.

עלמה נעצה בליפז עיניים מחויכות, ניצוץ מרושע הבזיק בהן. הגלים השתברו מאחוריה ואור השמש שטף אותה בבוהק קסום. עורה זרח. היא דילגה הלאה מאיתנו וצרחה בשובבות, "מעתה והלאה כל העולם ידע שליפז פיצחדזה אוהבת את הארי פוטר בסתר!" 



נכתב על ידי
נאקסון
סתם אוהבת לכתוב, ולעשות ניסויים במילים. חלק יוצא מוצלח וחלק פחות. אתם תגידו לי:)
הדף נקרא 13 פעם
רוצה להגיב? התחבר

חחחחחח מפתיע מאוד
אלמוג כתבה לפני 2 חודשים

חחחחחחחח מעולה!!!!
הילה נאקסון כתבה לפני 2 חודשים

איזה סוף מפתיע!! מעולה! 😊
לירון ידעי כתב לפני 2 חודשים


הירשמו עכשיו לדף!
מבטיחים לא לשלוח ספאם במייל,
רק סיפורים ושירים.

כניסה מהווה הסכמה לתנאי השימוש