עולם המים - משחק של חלומות

נאקסון
חמישי 14 למאי · 9 דקות קריאה

התרוממתי על המיטה שהתנדנדה תחתי כמו ענפים ברוח ואימצתי את מחשבותיי מבעד לסחרחורת והבחילה, משקיף דרך רשת החלון על עולם העצים שחיינו בו, עמודים עמודים של עצי דגון שחורים. העלים האדומים התמסרו לרוח היבשה , והתמונות החלו להתרוצץ במוחי. בחלום חגגו לי יום הולדת שש עשרה על הענף הגבוה ביותר בשמורה ו…

החליטו לגייס אותי לצבא שבט ענת, השבט החזק ביותר על העצים. והייתה מלחמה. והשאול... זרועות של עשן ולהבות. צרחות של נשים וילדים. דמויות מדממות זוחלות על שלוליות סמיכות. הרים של מתים. התקדמתי לאורך הרחוב, נע כמו צל בין גזעי העצים, האימה מושכת אותי אל מקום מוכר. רוח יבשה ולוהטת היכתה בי. ואז ראיתי. 

ראיתי את הבית שלנו. הוא הפך לתערובת של גחלים רושפות ולהבות יוקדות. זעקתי באימה כשנזכרתי. אני לא בן אצולה. זה הבית שלי. היה הבית שלי. והמשפחה שלי. מה קרה להם?

אמא, אבא! לימור! 

זינקתי כמו האש עצמה אל המקום המטושטש מלהבות. אבל צבטות צייתניות אחזו בי מאחור. התנגדתי בכל כוחי. שאגתי והתפראתי כמו האש המשתוללת.

"נאור, הם מתים." אמרו לי באיפוק הזרועות מאחור, כנראה של אחד החיילים. "המלחמה ליקטה את הנשמות התועות ומסרה אותן לאלים. בעזרת הארבעה, הם יזכו לכפרה. האלים שמרו על הראויים, וזה מה שחשוב. המועצה יצאה כשידה על העליונה. אמרנו לך, נאור. ולא הקשבת. הפגוטים אינם ראויים, תושבי הקרקע אף פעם לא היו ראויים. והנה, האלים גרמו להם לחורבן נוסף. הפגוטים משוללי הקדושה זכו לגורל שמגיע להם. זוהי ההוכחה, נאור. "

וכמו בכל לילה, ברגע הזה התעוררתי. 

***

עיניו של הכוהן גרין דלקו בניצוץ שובב כשאצבעותיו הריצו במיומנות את שני כדורי הזכוכית השקופים מיד ליד, המים מסתחררים בהם במקצב המהיר של תנועת האצבעות. תמיד חשבתי שהניצוץ הזה היה מנוגד כל-כך לגילו. הוא היה בן שבעים ושלוש, ועדיין שיחק במשחקים ובצעצועים כמו ילד קטן. אבל זו הייתה אחת הסיבות שאהבתי אותו כל כך, אחת הסיבות שהוא היה החבר היחיד שלי על הקרקע. 

הוא עמד בכניסה למקדש, עליז ושקוע במשחקיו. קראתי לו, והוא התנפל עליי וחנק אותי בין זרועות בולי העץ שלו, כאילו הייתי הדבר הטוב ביותר שקרה לו היום.  הוא מיהר להכריז בפני כולם על בואי, משוויץ בי כמו טבעת יהלום בפני הכוהנים הזוטרים שעבדו והתרוצצו במקדש.

גלימותיהם של הכוהנים התנופפו ממיזוג האוויר שהקפיא לי את העצמות, וצמותיהם הכסופות קיפצו על גבם כאשר השתכשכו באגם הטבילה, מחווים בידיהם את תנועות התפילה המסורתיות של האלה דגון. 

"הכוהן -" התחלתי למלמל. "יש משהו שהייתי רוצה לשאול -" 

אבל הכוהן היה עסוק בהפרחת הוראות לאוויר וקולו החזק כירסם את מילותיי. 

"היום זה יום מיוחד!" צעקתו של הכוהן הדהדה בין קירות האולם המקושת והרעידה את נברשות המים החדישות שהשתלשלו מהתקרה הלבנה. "שמעתם, פלקטים שכמוכם? היום עלם חמודות הזה, שובר הלבבות שכאן, הגיע לבגרות! מה אתם עושים באגם עדיין, שני סתומים? מהרו! הוציאו את העוגה מהמקרר! הביאו את המתנות! אין לנו את כל היום!"

הכוהנים זינקו מהאגם, פחד ומים מטפטפים מהם בכמויות, חטפו את גלימותיהם בידיים רטובות ונעלמו מבעד למדרגות המובילים לקומת הספרייה. 

כעבור רגע, הם חזרו עם עוגת שלוש שכבות (או שיותר נכון לומר שהעוגה העצומה חזרה איתם למעשה) ושלוש מתנות מעוגלות עטופות בכחול, ועליהן סמל הכהונה. 

הרמתי גבות. זה בטוח עלה לכוהן הון תועפות! טוב, הרבה מעבר למה שהייתי רגיל אליו בבית. ואז חשבתי על כך שאימא בטוח מתכננת חגיגה עם השכנים שלנו, משפחת כוכבי, ואבא ידפוק על כל הדלתות בשכונה כדי להזמין אותם לחגיגה. חגיגה צנועה, כמובן.  מאז שנה שעברה, שאחי חטף פרץ גדלות של הורמונים שלווה במצבי רוח קרביים, הוא התחיל לאכול כמו בהמת רכיבה מעופפת, וידעתי שהאוכל יהיה מועט במסיבה שמחכה לי הערב. אולי יוגשו קרקרים יבשים ובשר משומר שנותר מחבילת המזון החודשית שנותנת לנו המועצה העליונה ברוב טובם. בקיצור, מסיבת חנק. 

"נערי, הכל בסדר? למה אתה נראה כאילו שתית גלון שלם של אל-מים?"

אל-מים היה התחליף שהמועצה נתנה לנו למים. מאחר שתושבי העצים היו זקוקים לכל מי הגשמים כדי לשפר את הטכנולוגיה שלהם וליצור מזרקי מים שיעניקו להם כוחות, המועצה לא יכלה להרשות לעצמה, חלילה, לבזבז מים יקרים על הפגוטים תושבי הקרקע המסריחים. תרתי-משמע. 

אני זוכר את היום שבו שאלתי את הכוהן גרין כשהייתי בן שש ותמים במידה מפחידה מדוע אין לנו מים על האדמה, למעט במקדשים. 

הכוהן נאנח וסינן קללה (הוא קילל הרבה ביחס לכוהן). לטענתו האלים קראו לו והוא ציית. ידעתי שהוא ויתר על הרבה בשביל זה. הוא היה משמורת דגון במקור וויתר על חיי הפאר שעל העצים כדי להיות כוהן ראשי במקדש האלה שפש. עיניו הסגולות עטו ערפל חלבי כשנזכר בתקופה שלו על העצים. הן הביטו בי אבל ראיתי שהוא היה שקוע בזמן אחר.

"הכוחות של העצונים הם דבר מוזר, נערי." אמר. "לכל דבר בעולם יש השלכות. זה מה שהאלים ניסו ללמד אותנו לאחר החורבן השני."

"אז למה אתם נוטלים מזרקי מים? האם זה נכון שהם מהונדסים?"

"מזרקי מים…" הכוהן אמר נותן לזיכרון לסחוף אותו. 

הכוונה לכוחות המים שהמזרקים העניקו להם, הבנתי ותהיתי איך זה היה לחיות על ענף גבוה, להיות חזק כמו איש ענתי וחכם כמו איש פדרי. "כן. כוחות חזקים. אין ספק. כוח פיזי, מנטלי, רגשי. אבל המחיר…" וקולו דעך עם הרוח של הזיכרון והשאיר רק צמרמורת בעמוד השדרה שלי. עד היום הוא לא אמר לי מה המחיר. 

"נאור?" הכוהן חזר על שאלתו, מקמט את מצחו. 

ניערתי את עצמי ונשאתי עיניים אל הציטוטים החרותים על קירות השיש. לא הבנתי אותם כי הם היו כתובים בענכאית עתיקה, אבל, כמו כל דבר הקשור לארבעת האלים, הם נסכו בי תחושה חמימה של הגנה. חייכתי בתגובה, והכוהן שהבין בהקלה שאני לא עומד לפרוץ בבכי במרכז המקדש ולהביך את שנינו, העניק לי את המתנות. 

אחת מהן הייתה ארגז מזון מהסוג היקר, מהסוג שהכיל פירות טריים מהעצים ועלה כמו שכר דירה חודשי. 

"אני לא יכול לקבל את זה…" מלמלתי, נבוך לחלוטין. "האמת שהיה משהו שרציתי לומר לך. דיי חשוב. מחר אני -"

"שטויות! המשך לפתוח." בחוסר סבלנות של ילד, הכוהן החווה בידו הדקיקה, עדינה כמו דגל שמתנופף עם הרוח, ולא הייתה לי ברירה. המשכתי בחוסר חשק. המתנה השנייה הייתה, כמובן, ספר ההלל הקדוש, שכל נער בגיל שש עשרה מקבל עם הגעתו לבגרות.

אבל כשפתחתי את המתנה השלישית, לבי החסיר פעימה והמוח שלי התנגד לפעול. שכחתי מדוע הגעתי למקדש. כלומר, היה משהו שהציק לי, נכון, אבל…  לעזאזל תראו את העטיפה המבריקה הזאת!

ליטפתי בחולמניות את הקופסה המנצנצת באור של מנורת המים והרגשתי את המרקם החלק, החדש. קירבתי את הקופסה לאפי. וחדרו אלי ריחות הנוסטלגיה: ריח משרדי של קרטון חדש, מצופה בשעווה, ריח של מקום שמח ואפוף בילדות. הרגשתי שוב כמו הילד בן השש שבדיוק קיבל את משחק הקופסה הראשון שלו. זה היה רגע נוסף של אהבה ממבט ראשון. אח, מי צריך נשים כשיש משחקים?

ובכן, האמת היא שעדיף נשים, אבל הבנתם את כוונתי. המתנה הייתה שווה עבורי כמו בית הבנוי בטכנולגיית מים שפשית על הענף הגבוה ביותר על העצים. 

"אני מקווה מאוד שזה המשחק שרצית." אמר הכוהן, בזמן שהתנפלתי לחבק אותו. "ווהו, לאט לאט, בחור! אני רואה שזה היה שווה את חודש החיפושים שלי ברחבי העיר. לא תאמין כמה נדיר המשחק הזה. כמות החיקויים ככמות העצים. איום ונורא. יש לך טעם של אישה, נערי. גם יוקרתי וגם -"

"אני לא יודע מה להגיד." מלמלתי בעיניים פעורות. בשם הארבעה. חשבתי. איך אני אוהב את האיש הזה. שתקתי והמשכתי להפשיט בעיני את החפץ הקדוש. או ליתר דיוק, כמו כל בן מצוי, הייתי בהלם של: 'יותר מדי דברים מדהימים קורים בו זמנית, איך לעזאזל אני מתמודד עם הכול?'

"תירגע עם המבטים, בחור." אמר הכוהן, מרים גבה בשעשוע. "אתה מרייר, נערי. בבקשה תשלוט על עצמך. זו לא זמרת דגונית."

"אני לא יכול להודות לך מספיק." הרמתי אליו עיניים נדהמות, ובהיתי בפנים הנעריות של האש המבוגר. ובאמת התכוונתי לכך. המשחקים הצילו את חיי. הכוהן הציל את חיי. ברגע שנתן לי בגיל שש את משחק הקופסה הראשון שלי הוא שלף אותי מביצת העגמומיות והייאוש של החיים האמתיים, חיים של עוני ורעב. ושוב, הוא הזכיר לי את התמימות והטוב שהחיים על הקרקע חסכו ממני. כנראה שמרוב התרגשות, התחלתי לדמוע, כי הכוהן התחיל לצחוק.

"דיי, דיי, אל תהפוך את זה לרגשני ודרמטי." הכוהן ניפנף בידיו, מחויך. "בסוף אתחרט על הקנייה." מבט שואל. "עכשיו, רצית לשאול אותי משהו, כזכור לי?"

בלעתי את רוקי. שכחתי מזה לגמרי. האם להרוס את הרגע? היום זה יום מיוחד, אני בן שש עשרה, וזה לא דחוף ממש לרגע זה…

לא. קפצתי את אגרופיי. החלום. הזכרתי לעצמי. זה מה שהאלים רוצים שאעשה.

"הלילה שוב חלמתי עליהם." לחשתי בלסת קפוצה. "זו הפעם הרביעית, הכוהן גרין."

עיניו החתוליות של הכוהן התרוצצו עליי והרגשתי כמו תחת בדיקה קפדנית של מאבטח בכניסה לשגרירות של שבט ענת.  לרגע חשבתי שהוא יסתים אותי, יגיד לי שאני סתם לחוץ, שהחלום חסר משמעות, שאני צריך להניח לו ולהמשיך הלאה בחיים. אבל הוא הניד בראשו ברצינות, מסמן לי להמשיך לדבר.

נשמתי נשימה עמוקה. הנה זה מגיע, חשבתי. עדיף לתלוש את התחבושת במהירות. 

"אני מחר מתגייס לצבא."

עיניו של הכוהן קדרו מולי, והרגשתי כאילו עננה של קור מתקדמת לעברי.

"בשום פנים ואופן לא!" הכוהן זינק מהכיסא, וכיסא העץ נפל אל הרצפה בקול רעם. "אתה ילד!" 

הבטתי בפניו החיוורות. הוא נאנח וסינן תפילה חרישית בין שפתיו. 

עיניו לכדו את עיני והסתננו אל לבי הרועד. רק כשהוא הניח את כדורי המשחק, ניגש אליי וחיבק אותי בזרועות בולי העץ שלו, גיליתי שאני דומע. 

***

הערב היה קריר כשיצאנו מהמקדש. לבי התכווץ כשהעלים ליחששו מעלינו בשפתו המסתורית של הטבע, לחשושים שהסתירו עולם שלם מאחוריהם. עולם של עושר ויוקרה ומים. עולם שהיה רחוק מאיתנו, לא רק המרחק הפיזי של חמישים מטרים לגובה ולאורך הגזעים, אלא רחוק כמו יקום אחר, עולם מקביל שאפילו איני יכול לדמיין כיצד הוא נראה. 

כשהגענו ראיתי נצנוץ של מנורת שמן באפלה ואי של אור במצולות החושך. במרכזו נח שולחן קטן, עלוב, שעליו הייתה מפה מוכתמת ודהויה ומאכלים פשוטים וחסרי צבע. האווירה הייתה תפלה, כמו אווירה של סוף הערב, כאשר המדורה הפכה לרמץ אפור ולא נשאר אוכל. כמו שהנחתי, החגיגה הייתה כל כך שונה מזאת שהייתה עם הכוהנים, חגיגה עם עוגות ומתנות וצחוק ואווירה עליזה.

אבל כאן עמד רק שולחן. וקרקרים יבשים ובשר משומר. 

המראה העלוב העלה את ביטחוני בהחלטתי. אני אתגייס, החלטתי. ואחיי לא יצטרכו לישון כשבטנם דבוקה לגבם מרוב רעב, וההורים לא יתעוררו כשדמעות על פניהם והמזווה ריק.  

כעת, אימא עמדה וליטפה בידה את שיער הזהב של אחותי, אבי דיבר עם מר וגברת כוכבי ושני ילדיהם. שניהם אחזו בשני מגשי עץ עם הקרקרים והבשר המשומר שאימא הבטיחה לי. נשמתי עמוק את ריח הבית - ריח חריף של קופסת עץ נרקבת, שימורים ואל מים, והסטתי מבט אל החושך. עמודי העצים היו רשת כלא צפופה שטיפסה לאינסוף, תזכורת מהאלים לנחיתות של הפגוטים. אבל לא היה להם זכר בבריכת האור הקטנה שלנו. וכשהחזרתי את עיני, שהתרגלו כבר לחשכה, אל השולחן והמשפחה הטבולים באור חיוור ונוצץ, הרגשתי שזה מספיק. זו פיסת השמיים שלנו, מסוככת בזרועות ארבעת האלים. 

הכוהן התקדם לעבר האור ואז ראה שנעצרתי. "אתה בא?"

מצחיק, אבל השאלה הרגישה לי מטפורית במובן מסוים. אני ברוחי כבר עזבתי, אבל רגליי הובילו אותי קדימה, אל המשפחה, אל האור. ולרגע, היה נדמה לי שהאוויר היה סמיך יותר מבדרך כלל. לא גשם, כמובן. זה לעולם לא יגיע. אבל אוויר מתוק, לח. וכשהבטתי שוב אל מנורת השמן, ראיתי הבזק, ולו לרגע קט, האלים קרצו לי דרך האור העמום. 

אני מתגייס מחר, חשבתי. ואני עדיין משחק במשחקי קופסא ועדיין בוכה כמו ילד. אבל היום זה יום ההולדת שלי, חשבתי. והנה המשפחה שלי ובידי משחק הקופסה שלי וזה מה שחשוב. 



נכתב על ידי
נאקסון
סתם אוהבת לכתוב, ולעשות ניסויים במילים. חלק יוצא מוצלח וחלק פחות. אתם תגידו לי:)
13 פירגונים ממורז ברנדיס, Hilla Nacson, מור
הדף נקרא 24 פעם
רוצה להגיב? התחבר

פנטזיה כתובה היטב!
Hilla Nacson כתב לפני 14 ימים


הירשמו עכשיו לדף!
מבטיחים לא לשלוח ספאם במייל,
רק סיפורים ושירים.

כניסה מהווה הסכמה לתנאי השימוש