בלונים

נעמה
ראשון 17 למאי · 4 דקות קריאה

יש אנשים שאוהבים בלונים. יש כאלה שמפחדים מהם. אני יודעת שמאיה, החברה שלמדה איתי בכיתה ג ועזבה לקיבוץ נחל עוז שונאת בלונים. אני גדלתי בחולון. אז לא הייתה לי דעה על בלונים. גדלתי בבית דירות ישן ומסריח. זה לא שאני מקללת אותו כשאני אומרת מסריח. הוא באמת היה מסריח. שילוב של תבשילי הכרוב של משפחת לוי עם ריח ביוב שהיה עולה לפעמים מהכביש. בניין על עמודים רגיל ולא שונה ממה שהיה לחברות הקרובות שלי. דירת שניים וחצי חדרים, סלון שמשקיף לכביש וחדר אשפה מוסתר במרתף הבניין. החדר הזה היה במשך תקופה ארוכה מהילדות שלנו מרכז העולם. לא כי היינו נכנסים אליו כל הזמן. אולי להפך. אף אחד חוץ מאלפסי הג'ינג'י לא העיז להכנס לשם. הייתה סביבו הילת פחד. סיפורי אימה רבים סופרו על ילדים שנכנסו ולא יצאו. מהרגע שחזרנו מבית הספר היינו נפגשים כל הילדים של השכנים למטה בכניסה, בתחתית הבניין, ומשחקים. לפעמים מחבואים, לפעמים מתכננים בפרטי פרטים איך לשגע את גברת פרנקו המשוגעת מקומה ראשונה. לפעמים הלכנו לעמדת שעוני המים והיינו מסתכלים על המספרים זזים, ולפעמים סתם שכבנו על הרצפה המחוספסת והקשבנו לקולות החיים שעלו מהבתים. היינו קוראים לזה "האזנה". יום אחד, הגיעה משאית סגורה עם כיתוב ברוסית לחזית הבניין. קפצו ממנה שלושה בחורים שריריים וכך הבנו שאמא של אלפסי מימשה את איומה. נמאס לה כבר מהשטויות של בעלה הבוגדן יימח שמו. יש דברים שעליהם היא לא מוכנה להבליג. מילא הוא עושה לה בושות בכל השכונה, אבל לצאת עם המז'דורה מהפיצוציה ליד החוף. הו לא. את זה היא לא תספוג. אז היא ארזה את אלפסי ואת החפצים שלהם והם עברו להורים שלה בפתח תקווה. זו הייתה הפעם הראשונה שהלב שלי נשבר. כנראה גם לאלפסי היה לא קל. היינו באמצע "האזנה" כשאמא שלו ירדה, תפסה אותו מהאוזן ומשכה אותו למשאית. אחרי כמה ימים גם אבא שלו עזב. לא ידענו ממש לאן, אבל תוך כמה ימים הגיעה משאית חדשה עם שלושה גברים והפעם היא פרקה ציוד. אז אפשר להבין למה זה לא ממש עניין אותנו לאן הבוגד והמז'דורה שלו עברו. מהמשאית יצאו כמה ארגזים רגילים אבל גם כמה חפצים שלא ראינו מעולם. בטח לא בתקופה כזו שבה לכולם היו את אותן תמונות פייטים של רקדנית פלמנקו על הקירות או את שמיכות הצמר עם הפרחים הגדולים. פתאום יצאו כסאות צבעוניים, שולחן אוכל נוצץ והמון תלבושות צבעוניות על קולב. כולנו ניסינו לנחש מי הולך להכנס לדירה. אף אחד לא הצליח לקלוע בדיוק. הרקדנית האקזוטית או שחקן התיאטרון המפורסם שדמיינו שיכניס אור לבניין השומם שלנו ויצבע אותו באבק כוכבים, התגלו למרבה אכזבתנו כגיורא. גבר מקריח ושמנמן שמשלים הכנסה כליצן. לא ידענו בדיוק עם מה הוא משלים, כי רוב הזמן ראינו אותו יורד מהבניין עם תלבושת של ליצן, פיאה וסיגריה תקועה בצד הפה. 
גיורא הפך להיות חלק מהנוף שלנו. עם הזמן ידעתי לזהות את סוגי התלבושות השונים ואת האירוע המיועד. נראה היה שככל שהזמן עבר הבניין התרגל לגיורא וגיורא התרגל לבניין. יום אחד אחרי שחזרתי מבית הספר, עליתי לשים את התיק בבית ודהרתי למטה לשחק "גומי" עם הבנות. ליד הפתח של חדר האשפה נתקלתי בגיורא. הוא שאל אותי אם אני מוכנה לבוא לעזור לו לנפח בלונים כי יש לו אירוע בת מצווה שחבל על הזמן - 250 איש! אמר שישלם לי לפי בלון שאנפח. אני כבר ידעתי שאעשה מלא כסף כי אבא אמר לי כשהיינו בקיץ בים, שיש לי את הריאות הכי גדולות בים התיכון. אז נכנסתי והתחלתי לנפח. גיורא אמר שהוא מתנצל שהמזגן לא עובד וזה ממש בושה שככה הוא מארח אבל הנה הוא כבר מכין לי לימונדה קרה. גיורא הביא את הלימונדה ואמר שזה ידוע שככה לא מנפחים בלונים. אני כבר הייתי בבלון העשירי וחשבתי לעצמי כמה הוא הולך בדיוק לשלם לי על כל בלון, ואיך אור והודיה התאומות של עליזה השמנה יקנאו בי. הוא התיישב לידי והראה לי שצריך לשבת על קצה הספה, להתכופף קצת קדימה, להחזיק טוב את הבלון ולנשוף חזק. כשנגמר האוויר אפשר להשען אחורה. הוא אמר שמסאז' עוזר במיוחד לניפוח בלונים. הוא התקרב אלי והתחיל לעסות לי את הכתפיים בידיים השמנות שלו. התחלתי לדאוג שגיורא לא ישלם לי. בינתיים כבר התייבש לי הפה אז התכופפתי לקחת את הכוס לשתות קצת. גיורא תפס לי את האגן כשהתרוממתי והושיב אותי עליו. הוא התחיל להניע אותי בתנועות קדימה ואחורה. בהתחלה לאט ואחר כך מהר. תוך כדי ניפחתי בלון צהוב ותהיתי אם אני לא מנפחת אותו גדול מידי. פחדתי שיתפוצץ. אולי הוא ייקח ממני כסף אם הבלון יתפוצץ? בבת אחת הוא הפסיק לנדנד אותי והוריד אותי ממנו. הוא ניגש למכנסי הליצן שלו, אלו עם הכוכבים האדומים וזרק אלי 200 שקל. את נפחנית בלונים מקצועית הוא אמר לי. ואני הייתי גאה. סוף סוף משהו שאני טובה בו.  

Photo by Sagar Patil on Unsplash


נכתב על ידי
נעמה
רוצה להגיב? התחבר

תודה רבה!
נעמה כתבה לפני 3 ימים

סיפור שנשאר איתך.נוגע.חשבתי עליו רבות היום.חייבת להמשיך לפרסמו.ראוי לכל פרסום .
גילי רוזן כתב לפני 3 ימים

הנכדה שלי , בת 4, מאוהבת בבלונים, אז מיד הלכתי לקרוא את הסיפור. אני אוהבת "סיפורי שכונה" וכאן גם אהבתי ובמיוחד את ה"האזנה" (טכנולוגיה מעניינת). כשהגיע הדייר החדש נדרכתי אבל בהמשך הרגעת אותי.
ואז...הגיע הבוקס בבטן (באגן). כאב גדול. סיפורת משובחת. תודה.
עפרה רם כתבה לפני 12 ימים

סיפור טוב ונורא נורא נורא. ואני גם גדלתי בחולון.
דור כלב כתב לפני 12 ימים


בלונים, נעמה 4 דקות קריאה 17 למאי
הירשמו עכשיו לדף!
מבטיחים לא לשלוח ספאם במייל,
רק סיפורים ושירים.

כניסה מהווה הסכמה לתנאי השימוש