זרע לבטלה

תום נצר
ראשון 17 למאי · 3 דקות קריאה

העשן ממכונות העשן התערבב עם זה של הג'ויינטים. אורות אדומים וכתומים רקדו על הרחבה. קולות קצביים ועמומים הרעידו את הקירות. כמו שיירת רעמים שלא נפסקת.

המקום הזה נראה כמו הגהנום.

"בשעה שלוש שלך." אמרה מלאכית החבלה השותפה לי.

"אין לי שעון."

"פעם ראשונה שלי ומצמידים לי מישהי שאף פעם לא ראתה סרט מרגלים?"

הרמתי את כתפיי.

"ההוא בשולחן הרחוק." הסתכלתי על הצדיק האחרון בסדום.

"לכי אליו ותגמרי את זה."

"תגמרי את זה', מה הוא? שיעורי בית שאני צריכה לסיים?"

"עברנו על זה מליון פעם. תראי אותו, הוא על הקשקש. אם לא עכשיו אז עוד חודש. אם לא על זה אז על משהו אחר. את רוצה שגזל או רצח ימצאו את הבחור הנחמד הזה?"

נשכתי את שפתיי. מופתעת שלא מצאתי מאחוריהן ניבים.

"תירגעי, קיבלת משהו טוב. הוא ייהנה, והוא לא יפגע באף אחד."

"חוץ מבעצמו, הוא לא ייכנס לגן עדן, בגללי."

"מותק, איזון, אני מדברת איתך כל הזמן על איזון. יש אנשים שמכניסים לדת, יש כאלה שמוציאים. את פשוט בצד השני. אין שום דבר רע בזה. אל תדאגי, את עושה את עבודת השם."

היא לקחה את המשקה שלה ושפכה אותו על המחשוף שלי.

"אופסי, אני זזה. יש לי את הדגים שלי לצוד."

"זה 'לטגן'." לקחתי מפית וניקיתי את הלחות בחוסר אונים. צעדתי על נהר טרטרוס המודרני. העקבים שלי מרגישים כמו אש הגהנום.

"היי" אמרתי לבחור בשעה שלוש.

"תעזבי אותי."

"לא רוצה" התגרתי בו כילדה קטנה. הלכתי מאחוריו כטורף. קירבתי את פי אל אוזנו.

"יש פה מגוון רחב של בנות הלילה. אתה יודע על מה אני חושבת? על איזו אחת מהן אתה הולך לזיין?"

"אני לא, אני לא..."

אוו, אתה כן. אתה רוצה את זה. אחרת, למה שתבוא לפה?"

"אני מעריך את היצירות של האל."

"אז תראה לי את זה. תראה לו את זה. תעריך אותן, תחגוג אותן. הוא לא היה בורא משהו חסר שימוש נכון?"

"אני, אני לא יכול."

"ברור שאתה יכול, הן ממש פה. רק תושיט יד ותוכל ליהנות. בעצם, עצום את העיניים."

הוא עשה כדבריי, נכנע ליצר הרע. הלכתי איתו יד ביד דרך כל המדורים עד שהגעתי אל הליבה. היא לא שיקרה לי והייתה עסוקה בלפתות עוד אחד מהטובים.

"הידיים שלו, החזה שלך." אמרתי בקצרה והלכתי לשירותים.

פלטתי את נוזלי הקיבה שלי. ואז את הנוזלים מעיניי. כאן, בחדר הווידוי הקטן שלי יכולתי להודות שאני מפלצת. ששום מים קדושים לא יוכלו לטהר אותי. כאן, בבור שקט אשר ממוקם באמצע תריסר גופים שגועים ספק מהנאה וספק מכאב.

מלאכית המוות ששלחה אותי למקום הזה נכנסה ולחצה על הידית ששחררה את המים.

"אני לא אסדר את השער שלך ככה אם את הולכת להרוס אותו."

"אני לא ביקשתי ממך לסדר לי את השער. אני לא ביקשתי כלום מאף אחד." סגרתי את האסלה והחלודה שבמתכת השמיעה חריקה חזקה.

"אוקיי, בואי נירגע." הבטתי בעיניה כמו שסיכמנו.

"לנשום, לנשוף, לנשום..." היא ליוותה את הקול שלה בתנועות ידיים. כאיךו אני לא יודעת איך לעשות את הפעולה. אבל זה עבד. זה ניתב את הזעם שלי לדברים אחרים. התחלתי לדמוע שום פעם.

"לבכות זה משחרר, אבל תפסיקי. הזמנתי לנו גת טקסי ואנחנו קצרות בזמן."

"את טועה, בכי לא משחרר." אני יודעת את זה כי אני עושה אותו כל כך הרבה בזמן האחרון.

"רואה? אז למה את עושה את זה?" היא לקחה את ידי ופתחה את הדלת ביד השנייה.

"איפה הלקוח שלך?" השתמשתי במילה המכובסת.

"מזיין את שלך." ציחקקתי, עד שהבנתי שהיא הייתה רצינית.

אורות כחולים האירו עשן לבן. הרצפה הוארה בעשרות פנסים קטנים. הם נראו כמו כוכבים מתחתינו. נזכרתי שגם השטן חי בגן העדן.



נכתב על ידי
תום נצר
חמישה פירגונים מנאקסון, תומר וינברג, נעמה
הדף נקרא 21 פעם
רוצה להגיב? התחבר


הירשמו עכשיו לדף!
מבטיחים לא לשלוח ספאם במייל,
רק סיפורים ושירים.

כניסה מהווה הסכמה לתנאי השימוש