סיפור על אהבה וחופש

תומר וינברג
ראשון 17 למאי · 3 דקות קריאה

עידו, בעלי הראשון, אל החוקים והסדר - השם יקום דמו, היה קודם כל בעל העסק שלו ואחר כך הבעל שלי.

בעצם, קודם בעל בית קפה, אחר כך בעלים של שני אופנועים, בעל של החברים והמשפחה שלו ואם נשאר קצת זמן, הוא היה גם קצת הבעל שלי.

אני, הבלגניסטית הרעשנית, חסרת הרסן, איך אומרים, הייתי תקועה לו כמו קרואסון בגרון.

בימים הקשים, נואשת לתשומת לב, הייתי מטיילת עם חברות מול בית הקפה שלו ומציצה מרחוק בקנאה איך קיבל את לקוחותיו באהבה ובחום מבלי לדרוש מהם דבר, מבלי לשפוט אותם על לבושם או על סגנון דיבורם. כל כך בחום קיבל אותם, שבימי הקיץ הקשים היה שם בכניסה לבית הקפה שולחן קטן ועליו מפה צבעונית עם קנקני שתייה קרה עליהם, כדי שעוברים ושבים, סתם אנשים שלא הכיר וכנראה גם לא יכיר לעולם, יוכלו להתרענן ולא ימותו מצמאונו של אוגוסט הנורא.

רציתי למות.

כמה היה חזק אותו הכוח שגרם לי לקבל את ההחלטה הזו למרות שכבר אז ידעתי שכל זה לא בשבילי. שהוא לא בשבילי.

ככה זה אצלי.

העולם מגרה אותי ואני מתגרה בו בחזרה. כל גבול שנקרה בדרכי מיד מותך בלהט פנימי שמעולם לא ידע שובע.

וכצפוי בחכמת הבדיעבד, עידו עזב אותי כי לא התאמתי למציאות שלו. הוא אפילו לא ניסה לשנות אותי או חלילה את המציאות שלו. הוא פשוט התאכזב ממני ועזב מבלי לתת יותר מדי הסברים.

ואני, שאולי באמת הייתי הדבר הכי רחוק ממנו, מהעולם המושלם והמהודק שלו, מפנטזית השלמות שלו, אף פעם לא הבנתי - שהרי הוא בחר דווקא בי. ובדיוק בגלל זה.

אז נשברתי.

אחרי שעידו עזב אותי, הבנתי שכל הקונספט הזה של זוגיות ממש לא בשבילי ושאני צריכה חופש. חופש מוחלט. הבנתי שזה גבול מבחינתי. קו אדום.

אחרי פחות מחצי שנה, כיאה לגבולות בחיי, כבר מצאתי לי בעל חדש.

זה מה יש.

פרפרים יכולים לעשות אצלי סדנאות על האש.

נדב, בעלי השני, שגם הוא היה בפרק ב' שלו, כבר היה יותר חכם והבין בדיוק מה יש לו ביד. או יותר נכון, איך לטפל מבעוד מועד בבעיות שיש לו עכשיו ביד.

ואני, הפרפרית הפצועה, הצמאה כל כך לאהבה, השלתי את עורי, טשטשתי חברבורותיי ולראשונה בחיי עשיתי כרצונו של מישהו אחר.

נדב הראה לי אהבה וזה כל מה שרציתי אחרי עידו.

לא יודעת מה נדב אהב יותר, אותי, או את היכולת שלו לשנות אותי כרצונו, אבל זה לא היה משנה.

מזה זמן רב, הייתי מאושרת.

לא הייתי צריכה דבר מלבדו. הרגשתי שהפרפרית הקטנה סוף סוף מצאה מקום קטן לנוח בו, בשקט.

את הטוסטוס הורוד נדב עזר לי למכור כי לא היה לי עוד צורך בו. נדב לא אהב שאני יוצאת מהבית, בטח לא לבד. כל יציאותיי מהבית היו בידיעתו ובדרך כלל איתו. כשניתקתי קשר עם רוב חברותיי מרצוני החופשי הרגשתי שזה הדבר הנכון עבורי לעשות. הן שייכות לאני הקודמת, האחרת. הן היו שייכות לעולם שאכזב אותי, שהתאכזב ממני. הן היו החלק הפחות טוב בחיי. כך חשבתי.

עם הזמן המקום הקטן שלי הפך לקטנטן. כמעט בלתי נראה.

נמחקתי.

ביום העצמאות האחרון לא הפסקתי לבכות.

יומיים קודם, נדב יצא לאימון במילואים ומאז הוא לא דיבר איתי. זה קורה לו מידי פעם כשהוא מתעצבן עליי. הוא מעניש אותי. הוא יודע כמה אני זקוקה לו. הוא יודע כמה אני בודדה בלעדיו.

בסך הכל רציתי ללכת למסיבת רווקות של סיון והוא לא אהב את הרעיון. כמו עם שאר חברותיי, הוא חושב שסיון משפיעה עליי לרעה, שלא פלא שלא התחתנה עד עכשיו עם כל השטויות שלה על חופש ורוחניות ושאני לא צריכה ללכת. הוא הבין טוב מאוד שהיא החברה היחידה שעוד לא ויתרה עליי ושאם לא אלך, אאבד גם אותה.

ועדיין, הסביר לי בצורה כמעט משכנעת שאני צריכה לבחור - והלך.

שלוש שנים.

שלוש שנים טסו לי במאתיים קמ"ש לפרצוף.

התרסקתי.

אני רגילה לבכות ביום הזיכרון, זה היום שאני מרשה לעצמי לבכות, אבל הפעם לא חשבתי על אף חלל, גם לא חשבתי גם על כמה קשה להורים ולאחים שלהם. לא חשבתי על החבר מהתיכון שנפל באסון המסוקים. כלום.

אחרי המון זמן, דווקא ביום הזה, חשבתי רק על החלל שנפער בתוכי.

כשנגמרו הדמעות בעיניים,

הבנתי שאת הקרב הזה הפסדתי. אבל לא את המלחמה. בצאת יום העצמאות החלטתי לצאת למלחמת השחרור הקטנה שלי.

למחרת בבוקר, רוב הבית כבר היה ארוז.

המובילים הגיעו בצהריים.



נכתב על ידי
תומר וינברג
הלום מהעולם
רוצה להגיב? התחבר

איזה מזל היה לה.....
עפרה רם כתבה לפני 3 חודשים


הירשמו עכשיו לדף!
מבטיחים לא לשלוח ספאם במייל,
רק סיפורים ושירים.

כניסה מהווה הסכמה לתנאי השימוש