אהבה בימי קורונה

מאיה עדן
שישי 22 למאי · דקת קריאה

האוטו הקטן של אלה היה הרכב היחיד על כביש החוף, בשעת ערב מוקדמת, ביום חול באמצע השבוע. כביש שבדרך כלל היה מלא במכוניות שנוסעות מחיפה לתל אביב, היה ריק. גם חוף הים של חיפה, שביום כזה בשעת הדמדומים, מלא ברצים ומטיילים, היה ריק. מרכזי הקניות הענקיים באזור נתניה היו ריקים ואזורי התעשיה באזור חדרה וקיסריה עמדו ריקים מאדם. המתח של הסגר הכללי בצל מגפת הקורונה היה באוויר. הסגר שהתחיל בארץ לפני כמה ימים. הסגר שאסר יציאה מהבית, חוץ מלמטרות חיונית כמו הצטיידות במזון.

אלה יצאה. לא רק יצאה, אך נכנסה לרכבה ונסעה מחיפה לתל אביב. היא חששה מעט.  מה היא תגיד למשטרה אם יעצרו אותה? לאן היא נוסעת? לבית חולים? איזה? למי? הרי אסור לבקר חולים. למשפחה? אסור להיפגש עם אף אחד חוץ מהמשפחה הגרעינית.

כשעלתה על הכביש המהיר ומספר מכוניות של משטרה חלפו על פניה, היא הגבירה את המוזיקה והתחילה לשיר. פתאום הרגישה שמחה ומשוחררת, הרגישה חופשיה. תחושת החופש שחסרה לה, כשנשארה בבית עם המשפחה הגרעינית במשך יותר משבוע, בלי לצאת כמעט כלל, חזרה אליה עכשיו.

מכוניתה עפה על הכביש ואלה הרגישה מרחפת באוויר הצפוף של איום הקורונה. לבה דפק חזק מהפחד ואף יותר מההתרגשות של הפגישה המתקרבת.

״בעוד 100 תגיע ליעד״- הכריז וייז בקול מתכתי ובעוד פחות מ-100 שניות היא הייתה עטופה בחום החיבוק שלו, נסחפת לתוך תשוקה אין סופית. כל המחשבות והחששות נעלמו מיד. אלה הרגישה את המגע שלו על הירך שלה- מלטף וצובט, מענג  ומכאיב בו זמנית. היא התמסרה לו מיד, התמסרות טוטאלית ומשחררת מהכל. התמסרות שהתאפשרה לה רק איתו, התמסרות שעבורה היא הייתה מוכנה לשבור את החוקים של ימי הקורונה.



נכתב על ידי
מאיה עדן
הדף נקרא 28 פעם
רוצה להגיב? התחבר


הירשמו עכשיו לדף!
מבטיחים לא לשלוח ספאם במייל,
רק סיפורים ושירים.

כניסה מהווה הסכמה לתנאי השימוש