הבידוד נגמר לי- חלק א׳

אב_נר
שישי 22 למאי · 6 דקות קריאה

 

״התפתחות אישית בחסות הקורונה״ 

  1. לנסות LSD
  2. ללמוד מקצוע חדש? ניתוח מערכות מידע?
  3.  

הוא נעצר בשלוש. 

החיים שבנה לו טרם הקורונה לא היו כל מה שייחל לו. כשהיה קטן יעדו לו גדולות ונצורות. אמרו שיגדל להיות ראש ממשלה או רמטכ״ל או לפחות כלכלן עשיר ובודאי שלא דימיינו שזה מה שיצא ממנו בסוף- מורה בתיכון ההולך יום אחר יום לשעות של ספיגת עלבונות מילדיהם המפונקים, הגסים והמרושעים של אנשים אחרים, מוצלחים יותר. אדם שפוף החוזר בסוף היום לדירה ריקה בעיר התחתית, אוכל ארוחת ערב בחברת אוסף צעצועי הפלסטיק שלו. אבל אז באה הקורונה ואיתה הזדמנות לשינוי.

אמו הטיפה לו: ניתוח מערכות  מידע. ״עושים שם הכנסה יפה״  כל שיחה איתה חזרה שוב ושוב על שלוש המילים הבלתי נסבלות האלו.

אם כבר זה הזמן להרחיב אופקים עכשיו אז להרחיב באמת. תמיד פחד להציץ לתוך הקופסא הזו שלו אבל עכשיו, בריק הזה, LSD נשמע כמו רעיון לא כל כך רע. חתך לעצמו מהשניצל שהפשיר והרהר בהשלכות האפשריות.

״רוצה קצת?״  הציע לבובת הדינוזאור שהייתה לו עוד מילדות. 

כשהיה ילד היה מפזר את צעצועיו על הרצפה ובונה עלילות שלמות. הדינוזאור וחברו דובון אכפת לי נלחמים בכח המחץ והרובוטריקים. בלילה לפני השינה היה מספר לאימו בהתרגשות את כל העלילות שהמציא והיא מלטפת את ראשו ואומרת לו שהדימיון שלו מקסים ומספרת לו גם סיפור.

 ״לילה טוב ילד יפה שלי״

״לילה טוב אמא יפה שלי״

רצה להתקשר אליה שוב אך היא כבר לא הקשיבה לו כמו פעם. במקום זאת ההטפה הרגילה ועוד פעם ניתוח מערכות מידע. ניתוח מערכות מידע. במקום זאת התקשר לאיש.

״זה 100 שקל. שעתיים אני אצלך״


ניצן סידר בקפדנות כל קווצת שיער במקומה. הוא ניסה להידמות לכוכב קיי- פופ וניסה לגרום לשיערותיו לציית לרצונו ולהימתח מטה כמו בתסרוקות שלהם אך לתלתליו היה רצון משל עצמם. במבט מן הצד נראה, פשוטו כמשמעו, כמו כבשה שחורה. 

הוא משך את פינות עיניו באלכסון מטה והטה את ראשו. ניסה לעטות כל מיני פרצופים-פרצוף רציני, דאק פייס, חיוך, מלאכותי מדי. הכל מלאכותי מדי. הוא פשפש בזכרונו וניסה לחשוב על הפעם האחרונה בה באמת הרגיש שמחה.

זה לא היה עד כדי כך מזמן. שנתיים שלוש אולי, כשהיה בכיתה ו׳. הם נסעו באוטו לאילת לחופשה משפחתית ושרו שירים מצחיקים שהוא אהב: דדי דדון, מה קשור וגם ישנים יותר שאבא שלו הכיר לו- גזוז, כוורת והגשש. אבא תמיד ידע את כל המילים ופרץ ממנו הצחוק-סוס שלו שהדביק את כולם באוטו. כשהגיעו אחרי 4 שעות כאב לו הפרצוף מרוב צחוק. אבא שלו היה רגוע כל כך אז. 

הוא לכסן מבטו אל הראי שוב וראה חיוך טבעי.תמונה ראשונה להיום.

Nizhibye: #ijustgotoutofbed #stayinghome #coved19

אותו היום הסתובב ניצן בלי חולצה ברחבי הבית מתעלם מהמבטים המשוגרים אליו מפינת העבודה שהייתה פעם שולחן האוכל. אביו מבוצר מאחורי ניירת, לפטופ, 5 ספלי הקפה, וקערת הגרעינים, שולח אליו מבטים רושפים ומסנן במיקרופון מכוסה: ״תשים על עצמך משהו! אני פה בשיחת ועידה חתיכת דגנרט״ מסמן באצבעותיו- ״חכה-חכה לאחר כך״


״עכשיו אנחנו מניחים את הידיים מתחת לטבור, זה מרכז האנרגיה שלנו לפי הרפואה הסינית. 

שם יושב הצ׳י שלנו ומשם הוא יוצא לשאר הגוף...״

מבוא לרפואה סינית. סמסטר ראשון משלוש השנים הכי מבוזבזות בחיים.

 ״...אנחנו מניחים את הידיים שלנו שם ונותנים לנשימה לשקוע. לא דוחפים, אלא מאפשרים לנשימה לרדת אל הסרעפת וחלל הבטן, לריאות להתמלא ולשלוח אנרגיה לכל הגוף, לעצמנו להשתחרר ולהתרחב ולמערכת החיסונית להתחזק כדי שתוכל להתמודד עם כל מה שהיא צריכה להתמודד איתו בימים אלו...״

צריכה כבר לגמור את התרגול הזה יא אללה. 

״אנחנו מניחים למחשבות ופשוט נמצאים עם מה שיש שם כרגע- אולי רגיעה, אולי אנרגיה שעולה, אולי משהו אחר. אנחנו שוהים עם זה רגע, בכאן ועכשיו וחווים״

השתהתה כמה רגעים. עשרים ואחת, עשרים ושתיים. 

 ״אז זהו להיום. תודה שהייתם איתי בלייב-סטרים! אני אשמח מאד אם תצטרפו אליי לעוד תרגולים!״

סיימה את השידור, סגרה את הלפטופ וקיפלה את הדפים עליהם התנוססו בפונט מודגש המילים: 

״יופי!״ ״אתם נהדרים!״ ״עוד לשחרר״. הרהרה בהם מעט והשליכה לפח. 

״12 איש, בסדר. בסדר. באו והלכו. בסדר״ צנחה מותשת לכורסא המרופטת שלה. כוסומו החרא הזה. מטופלים לא מגיעים ולא יגיעו. בתקופה כזו והשידורים הישירים האלו הם פיתרון לא רע, הוא פיתרון רע מאד. אין מגע, אין ניצוץ, אין זרימה בינה ובין המטופלים.

זהו העונש שלך עדן. זו הקארמה שלך שהביאה את כל זה. עונש משמיים. בדוק. היא הדליקה ג׳וינט. פאקן וירוס. מה זה בכלל? זה בדוק איזו מזימה להפוך אותנו לצייתנים יותר, להגביל את החופש שלנו. הפאקן ממשלה. המצאה של תאגידים.

בפייסבוק התרגנה הפגנה אונליין נגד הממשלה. היא פתחה את הלפטופ ונכנסה לעמוד של ההפגנה. אלוף לשעבר עומד שם וצועק וצועק. ביבי-ביבי-ביבי-ביבי. במה מלאה דגלים והוא צועק למיקרופון אבל אין שם אף אחד. את מי אתה מנסה פאקן להדליק. עלוב

בחוץ התקוטטו חתולי רחוב בפחים שבחצר הבניין, רדפו אחד אחרי השני אל הכביש השומם לגמרי במין ריקוד קרב. 

פאקן וירוס. פאקן לייב-סטרים, פאקן קארמה. היא סיימה את הג׳וינט והדליקה שני נרות בפינת ההשראה שלה עם פסלי הבודהה מהודו. העלתה סלפי על רקע הפינה. ״בחדר העבודה אחרי לייב-סשן מדהים, מנקה ומרפא. הצטרפו אלי לעוד סשן, במיוחד בימים הלא פשוטים שעוברים אלינו״


 בימים כתיקונם חיים הוא עובד נמל ועליזה מזכירה. עליזה והוא סיבוב שני והיא הכי יפה בעיניו שיש. סיבוב שני זה משהו קסום. זה כמו לקבל צ׳אנס שני בחיים כשאתה כבר מזמן לא ילד ומזמן חשבת שהכל גמור.

הילדים של עליזה התקשרו בהתחלה הרבה אבל בזמן האחרון הם כבר לא מתקשרים והיא עצובה מזה וגם מאד מתגעגעת. הם כל היום יחד בבית והוא משתדל. הוא מבשל צהריים ומנסה להיות רומנטי ובערב מדליק נרות. רומנטיות זה לא הוא אבל בשבילה הוא משתדל, במיוחד עכשיו.  

בכל בוקר אחרי ששתה קפה נכנס חיים לוויינט ונראה לו שאנשים התחרפנו. ההגיון הבסיסי נדפק. מחפשים כל הזמן מה להתלונן. אמרו שנשארים בבית אז נשארים בבית. הכי חשוב בחיים- זה להיות בריא. 

בערב הם שותים יחד וויסקי ושותקים. בגילם הם לא חייבים למלא כל רגע בשיחה, חושב חיים. חיים לא יכול להרדם למרות הוויסקי. עליזה, גבה מופנה אליו ונשימותיה איטיות יותר. 

הוא בוהה בתקרה ולא מודע לכך שגם היא לא יכולה לישון כשהוא לא נרדם. כך שניהם שוכבים במיטה ובוהים- הוא בתקרה והיא בקיר וחרדים להם על כסף, על פרנסה, על סקס שאין, על הילדים שלא מסיימים את התואר. המחשבות קופצות הלוך וחזור כמו עשרות כדורי גומי שנורים מהמוח אל הקיר שמנגד וחזרה אל הראש שוב ושוב.


אברי שכב במיטתו בוהה בעכביש שטייל בלוליינות על הקורים הטוויים בפינת הקירות והתקרה. 

על השולחן קרטון קטן. כרטיס נסיעה קטן ומרובע.

כשהיה ילד הגיע קרקס בולשוי לארץ. ערב אחד נסעה רכבת מסע ארוכה במסילה לא רחוק מביתם. שקשוקיה הדהדו בכל בתי השכונה דקות ארוכות.

זה הקרקס הכי גדול ברוסיה והם שטו כל הדרך מרוסיה שבוע שלם באוניה עד לאשדוד עם פילים, אריות, קופים וג׳ירפות וליצנים ועכשיו הם נוסעים ברכבת ארוכההה-ארוכה לתל אביב, ועוברים ליד השכונה שלנו. הציתה אימו את דמיונו.

הילד אברי נצמד לחלון מקשיב לשקשוק הרכבת. מדמיין את החגיגה הגדולה בתוך הקרונות שלה: את הליצנים רוכבים על פילים שתוקעים בחדקיהם ומתיזים מים על האריות הכועסים, הקופים מתפקעים להם מצחוק מכל המהומה, רכובים על ג׳ירפות שראשיהן מבצבצים מתקרת הקרונות.

״חברה אני כבר רואה את אורות העיר הגדולה!״ מדווחת הג׳ירפה במבטא רוסי והרכבת משקשקת לה ומשאירה מאחוריה את השכונה הקטנה שלהם בדרכה לתל-אביב.

למשמע קול שקשוק שונה קם אברי הבוגר ממיטתו וניגש אל החלון. חזיר בר גדול שוטט לו ברחוב השומם ודחף באפו פח זבל גדול. נעצר לרגע והריח סביבו, נחר ונגח בעוצמה בפח שפיזר לכל עבר אוצרות אשפה לנבור בהם.

״שלוש, ארבע ו..״  ושם את הקרטון על הלשון. 

Photo by Kevin Jackson on Unsplash

המשך יבוא.



נכתב על ידי
אב_נר
שלושה פירגונים מנאקסון
הדף נקרא 11 פעם
רוצה להגיב? התחבר

מצחיק ואנושי כל כך!
נאקסון כתבה לפני 4 ימים


הירשמו עכשיו לדף!
מבטיחים לא לשלוח ספאם במייל,
רק סיפורים ושירים.

כניסה מהווה הסכמה לתנאי השימוש