יציאת זבולון - התחלה

עומר פדור
חמישי 11 ליוני · 5 דקות קריאה

לכל הכוכבים והאסטרואידים! למה דווקא אני נתקעתי עם הגרוטאה הזאת!

זו הייתה המחשבה הראשונה שעברה לי בראש כשהריח הנורא הזה עלה באפי אתמול, בדיוק אחרי עוד שיחה מעיקה עם אימא.

"לא אימא... לא אצליח להגיע לליל הסדר השנה... כן... גם השנה... לא... עדיין לא מצאתי לך כלה... אני עובד על זה... ברור... פששט... טססש... אימא... את נשמעת מקוטעת... טוטוטו... לא אימא, למה שאני אעשה את עצמי מקוטע? טסס... פקפקפק... הלו, הלו? אימא? ... טוב... אתקשר מאוחר יותר..."

כיביתי את מערכת הקשר העתיקה ונשענתי לאחור... נוטף מזיעה. השיחות האלה לפי החגים גומרות אותי...

ובעודי שקוע במחשבות המדכדכות, הגיע הריח לאפי. בתחילה הוא היה מטושטש, אבל אחר כמה דקות לא היה אפשר להתעלם ממנו.

לכל הכוכבים והאסטרואידים! למה דווקא אני נתקעתי עם הגרוטאה הזאת! ומי בכלל קורא לחללית בשנת 2300 זבולון?! מה, נגמרו להם השמות בצי? ומאיפה בכלל מגיע הריח הזה? ואיך זה תמיד קורה לי?

רק חסר שמשהו נשרף במנוע, בפעם הקודמת שזה קרה העמידו אותי למשפט אצל קצין הלוגיסטיקה ונאלצתי להיפרד משתי משכורות כדי לפצות על הנזק. והוא בכלל לא היה באשמתי! החללית הזאת פשוט ענתיקה! אז מה אם שכחתי לכבות את מאיץ האנרגיה הדו־קוטבי ליד השמש של מערכת תרשיש? בחללית של ראובן – נחש־בריח־2112 – זה בחיים לא היה קורה... אבל אני תקוע בזבולון, וראובן הבן־היקיר־לי מסתובב עם מרכבת האש שלו בגלקסיות שאני יכול רק לחלום על קיומן...

אוף! מה הריח הזה?!

מובן שפניתי ישר למערכת המנועים הראשית של זבולון, אני לא טיפש! סוף סוף התקבלתי לצי! (אז מה אם אבא דחף כמה קוביות זהב תלת־מימני לסגן מפקד הצי שהיה חייב לו טובה... הייתי מתקבל בכל מקרה...).

לא. הריח לא הגיע משם, זה היה ברור מיד כשנכנסתי. שרר שם הסירחון הרגיל של מנוע בן 60 שנה שאוכל כמויות בלתי נדלות של דלק נתרני מהסוג הגרוע ביותר.

החדר השני שפניתי אליו היה כמובן המטבח של החלילית, אולי שוב התקלקל שעון השבת של הפלטה. אבא התעקש שאתקין את השעון של מכון צומ"ת, אף שהרב של הפלוגה התיר להשתמש בשעון שבת רגיל. אמרתי לאבא שזו סתם חומרא, אבל לא היה עם מי לדבר.

המטבח היה מבולגן כרגיל והצליל הצורם הבלתי פוסק מהמקרר צרצר כרגיל. הפלטה הייתה כבויה, והריח גם היה חלש יותר במטבח. אפילו הריח הזה הדיר רגליו מהמטבח המרוקן שלי.

יאללה! פשוט נלך אחרי הריח. הרגשתי כמו בבדיקת חמץ בילדותי, כשאבא חיפש את פירורי החמץ שהחבאנו לו בבית. איכשהו, את שלי הוא מצא בשניות, בלי שהספקתי ליהנות מהמשחק, ואילו ראובן משך אותו דקות ארוכות בקריאות: "מתחמם... מתקרר... מתחמם... מתקרר...".

וואי, חם! ככל שהתקדמתי בעקבות הריח נהיה לי חם יותר ויותר. שלפתי את השלט של המיזוג, שוב אזלו הסוללות... יהיה בסדר, נשרוד, העיקר שכבר אפטר מהריח הזה.

הריח נעשה חזק במיוחד. היה בו משהו חמוץ, אבל גם מתקתק, עם נגיעות מעושנות במקצת. זה הזכיר לי משהו מוכר, משהו מהבית, מהילדות.

מצאתי את עצמי עומד מול דלת שמעולם לא פתחתי בחללית. נאסר עליי לפתוח אותה. כך היו ההוראות שקיבלתי מהצי עם זבולון. אוף! מי בכלל קורא לחללית זבולון!

לא הסכימו לתת לי כל רמזים על סיבת האיסור לפתוח את החדר. רק הזהירו אותי שביום שאפתח אותה איפרד מזבולון ומהצי. שלא תבינו לא נכון, מזבולון אין לי כל בעיה להיפרד, וגם איני רוחש כל חיבה מיוחדת כלפי הצי. אבל החלופות המצפות לא טובות יותר...

אוי, הריח הזה היה פשוט בלתי נסבל. והוא בלי ספק בקע מהחדר האסור. הרהרתי לעצמי שאולי בכל זאת אפתח אותו רק כדי לטפל בסירחון הזה... אולי אפשר להגדיר זאת פיקוח נפש? הכי הרבה, אם ישפטו אותי, אוכל לומר שהאיסור לפתוח את הדלת במצב הזה הוא ממש פקודה בלתי חוקית בעליל... אבל הייתי בספק אם מישהו היה קונה את זה, ואני בכל מקרה נמצא על תנאי מאז המשפט הקודם... לא זה של המנוע, זה שאחריו, על ההתנגשות הקלה ההיא עם לוויין החלל הצפוני ליד כוכב שושן... סתם נטפלו אליי אז, הלוויין גם כך לא היה תקין, אחרת היה מצליח לחמוק מזבולון. אבל השופט התרח הזה לא היה מוכן להקשיב, הוא טען ששום לוויין לא היה מצליח לחמוק מחללית שמתנגשת בו ישירות במהירות של מאתיים שנות אור, נו באמת... מה הוא מבין בכלל...

מה אני עושה עם הריח הזה? תהיתי לעצמי, הוא פשוט בלתי נסבל, והחום, מאיפה מגיע החום הזה? נראה כאילו כור גרעיני עומד להתפוצץ מאחורי הדלת האסורה. ואולי זה נכון? התחלתי לתהות לעצמי שאולי אני מוביל על סיפונה של זבולון כור גרעיני סודי על סף פיצוץ?

מחשבות טורדניות החלו למלא את ראשי. הכול הלך והתחבר כמו פאזל: החללית הישנה ביותר בצי. האסטרונאוט הנחשל ביותר בצי. החור הנידח ביותר ביקום המוכר לצי. וכור גרעיני שעומד להתפוצץ? איזה עוד הסבר יכול להיות? הם שלחו אותי למשימת התאבדות. פראייר. זה מה שאני. מנקה את הלכלוך שמישהו אחר עשה. עליי הוטל להיפטר מניסוי כושל של איזה מדען משוגע במדור לענייני חדשנות וטכנולוגיה בצי.

אני לא מוכן לגמור ככה את החיים שלי! אמרתי לעצמי בהחלטיות, אני אומנם לא חייל מוצלח, וגם לא בן משהו, ובכלל, אין לי הרבה מה להציע לעולם. אבל גם לי יש גבולות!

ניגשתי אל הדלת בהחלטיות, אך הושטתי את ידי ברעד אל ידית הדלת ולחצתי עליה. הדלת לא הייתה נעולה, הם ידעו שאנו פחדן מכדי לנסות לפתוח אותה.

ריח כבד הכה בי כשפתחתי את הדלת. ציפיתי לעשן סמיך או לפחות לניצוצות חשמל, אבל דבר מכל זה לא היה, רק הריח. נכנסתי לחדר פשוט שקירותיו מחופים באריחי עץ. במרכז החדר ניצב שולחן עץ עגול ושני כיסאות עמדו משני צדדיו. גבו של כיסא ריק היה מופנה לעברי. על כיסא שמנגד ישב קשיש מעוטר בזקן לבן בעיניים עצומות ובראש שמוט. שמלה אפרורית ארוכה כיסתה את מרבית גופו. שער השיבה הארוך והנזירי של האיש תפס את עיניי. שתי ידיו של הישיש היו מונחות לפניו על השולחן אחוזות בגביע כסף גדול. הריח בקע בלי ספק מהגביע.

"אהמ..." ניסיתי למשוך את תשומת ליבו של הקשיש, אך היה נראה שהוא שקוע בשינה עמוקה וכלל לא שם לב להימצאותי בחדר. כמה זמן הוא כבר נמצא בחדר הזה? בחללית שלי? אני עצמי משוטט עם זבולון כבר שנה וארבעה חודשים, ומעולם לא הצביעו חיישני החללית על אותות חיים אחרים חוץ משלי. אולי הוא נכנס לכאן עכשיו? אבל איך? לא היה לו כל דרך להתחבר לגרוטאה הזאת בלי שאדע ואאשר את כניסתו.

התקרבתי בשקט אל השולחן והגשתי בגועל את ידי אל גביע הצחנה.

ברגע שנגעתי בו, הכול השתנה בבת אחת – החדר, הזקן, החללית, החלל. הקיום של הכול נמחה באחת.

לסוף הסיפור - כאן

Photo by James Coleman on Unsplash


נכתב על ידי
עומר פדור
שני פירגונים ממורז ברנדיס
הדף נקרא 13 פעם
רוצה להגיב? התחבר


הירשמו עכשיו לדף!
מבטיחים לא לשלוח ספאם במייל,
רק סיפורים ושירים.

כניסה מהווה הסכמה לתנאי השימוש