מלחמת העולמות

קטנה (מרב בן-שושן)
ראשון 14 ליוני · 10 דקות קריאה
Photo by NASA on Unsplash

"אני מבקשת לוודא כי בפרוטוקול יירשם שהחפירה בחור התולעת נערכה שלא לפי הכללים המוסכמים על הוועידה הבינגלקטית." גלינה זעה בכיסאה וזקפה את ראשה, מרכזת אליה את מבטי יתר האמזונות. שקט שרר באולם, אף אחת לא חשבה להתנגד עוד לפני שפתחה בדבריה. הן היו סקרניות מדי כדי לוותר על חשיפת הממצאים שהסעירה כבר עשור את ההנהגה הבינגלקטית ואיימה להצית מחדש את המלחמה בין העולמות. "דורג, בבקשה" גלינה לא התכוונה לבזבז יותר זמן על הכינוס המיותר הזה. את המלחמה הרי כבר לא ניתן יהיה למנוע ועדיף היה בעיניה לחסוך את ההתיפייפות. העולמות התחתונים יתקוממו מיד כשדורג יסיים לחשוף את תוכנן של שלוש המעטפות שהיא קראה כבר עשרות פעמים ביממה האחרונה. למרות ניסיונה ארוך השנים בשדה הקרב ושירותה המפואר בעולמות הגבוהים היא לא ידעה לצפות את ההמשך.

"אני, אני-" דורג עמד במרכז באולם, ההולוגרמות ריצדו מאחוריו והמילים שעוד לא אמר כבר סיחררו אותו. הוא חש את מבטיהם הבולשים של הנשים. אם לא היה מסורס כבר מגיל חמש, לבטח היה חוטא בהרהורי זימה על המנהיגות שמולו, אך הוא רק הזיע כאילו חזר עכשיו ממסע למדבריות הקצה ללא חליפת קירור. הוא עצם את עיניו וחיפש את שאיפת החמצן לה היה זקוק כל כך. הוא החל לדבר כשעיניו עצומות למחצה, מה ששיווה לדבריו נופך קוסמי מרשים במיוחד. "מאחורי יוצגו עוד רגע תוכן הממצאים העיקריים והבולטים מהחפירה בחור התולעת. הממצאים עצמם שמורים במועצה העליונה" הוא בלע את הרוק ופקח את עיניו, את המשפטים הבאים אמר ברצף, ללא הפסקה. רק לאחר שסיים להציג את שלושת המעטפות החתומות עצר, קרס תחתיו ונשם ברעש גדול כאילו עלה ברגע האחרון מצלילת עומק בחלל התחתון.

גלינה חשה כיצד קצות העצבים בידיה מעקצצים. היא נלחמה בדחף הטבעי שלה להשתיק את ההמולה שרחשה סביב. היא ידעה שזוהי שעת הכושר היחידה שתקבל על מנת לזהות את יחסי הכוחות בהנהגה. מי תישאר נאמנה לעולמות העליונים? מי תחזור לתחתית ממנה הן צמחו כולן? היא כבר לעולם לא תוכל למחוק את המקום ממנו הגיחה. לצערה.

ריח הריקבון עלה באפה מיד כשנזכרה במקום בו נולדה ובו נלחמה שנים כה רבות. הסיפור המפורסם על אימה ולידתה בעולם התחתון צף כבר בזכרונה.

"סוף סוף נקבה!" צעקות השמחה מילאו את הבקתה ורק היולדת שכבה דוממת על הקרקע הסלעית. זכרים הומתו או נלקחו כמעט מיד עם הלידה וגם היא כבר זכתה ללדת מספר פעמים בלי להניק אפילו פעם אחת את היצור המצווח שהגיח ממנה. היא לא ידעה במדויק למה הרגו את הזכרים, כך נהגו כבר מאות שנים והיא בטח לא התכוונה להתווכח עם ההנהגה העליונה. היא רק ידעה כי אם תמשיך ללדת זאת היא הדרך היחידה בה תוכל להמשיך ולחיות. היא גדלה במקום הזה כל חייה, הבחירה היחידה שניתנה לה, בגיל עשר כמו לכל שאר הנשים, הייתה בין הפריות מכונה ולידות ברצף על הקרקע החשופה ובין יציאה לשדות המגנטיים לחפירות. מאחר והיא לא הכירה אף אחת שחזרה מהחפירות, העדיפה את המגע הקר של מכונות ההפרייה וצעקות הכאב בלידות הרבות שחוותה. אך עתה עם לידת הנקבה הזאת בטח תקבל סוף סוף מנוחה למספר שבועות, עד טקס ההטבעה של הנקבה החדשה. ליותר מזה לא תזכה.

הימים חלפו במהירות, היא ספרה את זריחות הירחים בכל ערב וידעה כי הטקס מתקרב, לאחריו כבר לא תראה אותה יותר. היא שתקה רוב הזמן, לא הרשתה לעצמה לחלום. מגע עורה של הנקבה שילדה על עורה החשוף היה חדש לה. אף אחת לא ליטפה אותה לפני כן. היא הייתה בת למחזור הנשים שנולדו כבר למכונות. כילדה ביקשה את מגע הנשים הבוגרות שחיו לצידה, אך מערכת החינוך והענישה סביבה לימדו אותה מהר כי כל מגע מסתיים בעונש חמור מהקודם, והיא כבר נקברה חיה באדמה הקרה וכמעט ואיבדה את אצבעות ידה השמאלית כשהושיטה אותה מעבר לחומות השתיקה. 

חמשת הירחים עלו זה אחר זה, צהובים ומלאים לשמי הלילה. היא ידעה כי זהו הלילה האחרון בו תוכל להחזיק בנקבה הקטנה. אצבעותיה המחוספסות חרטו את תווי גופה הזעירים בזכרונה. היא לא רצתה לשכוח אותה. הקטנה פקחה את עיני השקד הכהות שלה והקיפה את אצבעה באגרוף קמוץ היטב. היא לא רצתה לשחרר אותה. ציפורניה חגו במעגל אינסופי על זרועה של הקטנה, היא חייבת לזכור אותה. היא רוצה שתדע שהייתה חשובה פעם למישהי. לה. לפני שהקטנה החלה לבכות היא דחפה את פטמתה המטפטפת לפיה. כאב היניקה החד הפתיע אותה כמו תמיד בשבועות האחרונים, אך היא התמסרה לו והמשיכה בתנועות המעגליות מתעלמת מטיפות הדם שניגרו על הסמרטוטים שעטפו את הקטנה. היא לא חדלה עד שהייתה בטוחה שהמסלול שנחרט על זרועה לא יעלם כליל כשיגליד.

הגיע הזמן. היא עטפה את שדיה המלאים וצעדה בביטחון למעגל הפנימי, רק חומות השתיקה לפניהן. זמזום המכונה עלה על כל הרחשים האחרים סביבה. היא הישירה מבט, מסתכנת בסינוור הסופי שהכירה רק מהסיפורים.

"תשחררי אותה. תני להם אותה-" הקולות מסביב לחשו לה "יהיו לך אחרות, את חייבת" הם לא פסקו להזהיר אותה. היא רק הביטה לפנים, ממששת מבעד לבד הדקיק את זרועה החרוטה של הקטנה. 

היא הניחה את התינוקת על הזרוע המתכתית המבהיקה שחצתה את חומות השתיקה. הקטנה נעלמה בן רגע. היא השפילה את עיניה. היא ידעה שלא תדע לעולם מה עלה בגורלה של הנקבה, אך לא יכולה הייתה לשנות זאת. על טקס ההטבעה היא שמעה רק סיפורים, דיברו על סריקת נוירונים חופשיים, על לחשים וכשפים, היא ידעה שגורלה של הקטנה ייקבע בטקס. היא ייחלה לעתיד טוב יותר עבורה. היא לא ידעה כי תהיה מנהיגה, ובוודאי שלא יכולה הייתה לדעת כי תיאלץ להתמודד עם הנבואה שנשמעה לה אז כסיפור עתיק.

גלינה סימנה לדורג לעמוד שוב וכולן השתתקו.

"ספר לנו בבקשה על הליך החפירה, מי הן והיכן הן עכשיו?"

דורג הזיע מבעד לאריג הננומטרי הצמוד לגופו. הוא לא חשב שההנהגה תתעניין בקבוצת הנוודים הטועה שמצאו בחור התולעת. "שבע חלליות עצמאיות במבנה מורכב-" 

"בוגדים! התכוונת" גלינה ירתה לעברו,

דורג פחד. "כן" הוא ענה לאחר שבלע את הרוק שהצטבר בפיו. "החיישנים הססמיים זיהו לפני כעשור תנודות חשודות בכיפה התחתונה. החוקרים טענו שאלו אגדות. חדי קרן שנתקעו במעבר בין העולמות, כך כולם צחקו תמיד",

"דורג! לשורה התחתונה" גלינה איבדה את סבלנותה. "חדי קרן!" היא נחרה לעברו.

הוא לא רצה להרגיז אותה, "מכל השבע, מצאנו רק אחת מאויישת. אני מניח שהרעלנים בחור התולעת פועלים היטב, עדיין. הוא לא היה במצב טוב כל כך, ועכשיו בסוף החקירות הוא במצב עוד פחות טוב-" דורג היסס אם להמשיך.

"הוא??!" גלינה הזדקפה, 

דורג התעלם משאלתה, "זוהי החללית שלו, המכונה בדוחות ז" דורג לחץ על מקרן ההולוגרמות שלצידו, "זהו דגם מיושן מונע באבק קוסמי דליל. מצאנו את יומן הכוכבים שלו וציוד איסוף מלא בדגימות משאריות העולם התחתון. אנחנו מניחים שהוא שידר את הממצאים אחורה, לאן שהוא. מצאנו תכתובות שלו עם האחרים בהן הוא מכונה: זבולון. זה נשמע לנו שם טיפשי, אז קיצרנו את זה בדוח פשוט לז'. אנחנו מניחים שהוא היה המנהיג שלהם, כל יתר החלליות במבנה היו ריקות מדגימות" דורג התיישב שוב.

"הוא חי? הזבולון הזה?" גלינה לא הצליחה להסתיר את הבעירה שחשה,

"הוא כמעט חי" דורג אמר בשקט, "מחר יגמרו לשאוב אותו ויגרסו אותו, אני מניח",

גלינה שילבה את ידיה בחיקה, אצבעות ידה הימנית שרטטו את קצות המעגל החרוט על זרועה השמאלית. היא חשבה מה נכון לעשות כעת. "קח אותי אליו!" היא ציוותה לבסוף. 

האולם געש. דורג לא ידע אם היא רצינית. שמנהיגה תזהם את עצמה ותגיע למגרסה?! זה מעולם לא קרה. 

דטריס ושרקילה חסמו בפניה את הדרך. ההפיכה החלה! "פנו לי את הדרך לפני שאני משגרת אתכן חזרה לחור ממנו יצאתן" קולה נשאר יציב והיא לא מיצמצה אפילו. ליתר ביטחון העבירה את ידה על מתיך הנוירונים הצמוד לירכה. זה הספיק. שתי הלוחמות זזו מהדרך ופינו את הפתח. יש לה בדיוק חצי שעה עד שהן תספקנה לחמש את החטיבה הפנימית, עד אז היא רוצה להבין למה הוא הגיע דווקא לכאן ולמה דווקא עכשיו? וללא קשר, זאת ההזדמנות היחידה שתהיה לה ככל הנראה לראות במו עיניה גבר אמיתי. או לפחות מה שנשאר ממנו.

שקשוק הבריחים הדהד לפניהם במסדרונות, "עוד שני מדורים לפנינו" דורג לחש מאחוריה. מחשבותיה התרוצצו במהירות. ומה אם כל מה שכתוב בספרות המתקדמת נכון?! עד כמה מסוכן מפגש עם גבר חי? העולם הגבוה הונהג על ידי נשים מאז הנדידה הגדולה. הן למדו לנצל את יתרונותיהן הקוגנטיביים, צמצמו את החסרונות המנטליים ושכפלו את עצמן ללא צורך במין הגברי כלל, שרק הפריע ועיכב אותן בתהליך. גלינה ידעה שהיא צפוייה לסיום עגום מאד לקריירה מבטיחה אם תמשיך ללכת. גבר בוגר לא נראה כאן כבר מאות שנים, אם לא תחשיב את דורג ושכמותו שנשאבו כבר מילדות מוקדמת מאד ונשארו קליפה חלולה בלבד בצורת זכר.

"תשאירו אותנו לבד" היא ניסתה לשלוט בקולה. לפניה על רשת מחושמלת נח היצור המעולף, גופו הערום רפוי. היא סקרה את המוניטור הכחלחל מימינו. מעולה!, עוד לא התאדה, היא חשבה. ידה נשלחה קדימה, היא לא הצליחה להתאפק. צמרמורת עברה בה למגע קצות אצבעותיה על גופו. לא היה לה מושג אם כך נראים כל הגברים. היא העריכה כי הוא גבוה ממנה. היא לא הצליחה להקיף את זרועו. היא הניחה כי הוא נחשב שרירי. ידיה ריחפו על זיפי פניו ונעצרו. היא מעולם לא חשה בתשוקה עזה שכזאת לגעת במישהו. המגע נאסר מאז פיתוח המכונות. היא בעצמה חידשה את הצו העליון כל שנה. מבטה נדד לאורך גופו, היא חשה בדופק שעדיין הלם בו. עיניה נחו על עיניו העצומות. מעניין מה צבע עיניו, היא תהתה. היא ידעה שזה יוביל לאסון אבל חיפשה בכל זאת את התיק הרפואי בין קבצי המחשב. כחול! לא ייתכן!! ידה נשמטה לצידה ופגעה ברעש במתיך הנוירונים. אל החדר נכנסו דטריס ושרקילה שעקבו אחריה.

"יש לו עיניים כחולות-" היא מלמלה, "ויש לו ז'. לפחות בשם ולפחות לעוד כמה שעות. אתן מבינות מה זה אומר?!"

"כן. שאם לא נגרוס אותו עכשיו, הוא יהרוס את כולנו. גם אנחנו מכירות את הנבואה, גלינה", הן עמדו עם מתיכים שלופים לפניה.

"ומה אם כל יתר הבוגדים שיבואו בעקבותיו? האות שהוא משדר חלש אבל יציב עדיין. כשנגרוס אותו, הם ידעו שהוא מת וישלחו עוד אחריו." גלינה ראתה את האסון שהתקרב במהירות. "אין לנו ברירה אלא להשאיר אותו חי-מת" היא שילבה ידיה על חזה, מרגישה את פטמותיה מתקשחות לראשונה בחייה. "חי מספיק כדי לשדר אותות הרגעה לאחור ומת מספיק כדי לא להוות לנו איום" היא אמרה ופנתה לכיוון הגבר. "ובינתיים נוכל לחקור אותו קצת בעצמנו" היא אמרה ספק לחותרות תחתיה, ספק לעצמה.

"תעבירו אותו למדור א', מיד!" קולה של שרקילה רעם.

"דטריס, תוציאי בבקשה נוסח חדש לדוח התולעת: נמצא כי הממצאים מזוייפים וכו'" גלינה צעדה בראש וירתה פקודות לאחור. היא לא התכוונה לפספס את ההזדמנות לבדוק את הגבר היחיד בכל העולמות שסביבה.

במשך ימים ארוכים המשיך המוניטור שלו לזמזם אותות חיים קלושים. גלינה הייתה היחידה שהגיעה מידי יום לבדוק את המדור הנטוש והתאכזבה שעדיין לא פקח את עיניו. היא קיוותה להיות הראשונה להביט בהן. יודעת כי הנבואה הבטיחה חיי נצח למי שישתקף בעיניו. אך דבר לא קרה. היא משחה את גופו בשמן המור ושערו נגזז. הוא נראה לגלינה כמו אל. היא בילתה את לילותיה לצד מיטתו וקיוותה כי תזכה לראות אותו חי. מיום ליום היא העזה לגעת בו יותר. אצבעותיה הכירו כבר כל שקע וקימור בגופו. היא נחה לצידו, גופה צמוד לגופו והאריג החימום הכסוף מכסה את שניהם. אפלת הלילה שלטה והיא עצמה את עיניה. היא לא ידעה מה השעה ולא זכרה היכן היא כשהרגישה עקצוץ. צמרמורת רצה במורד גבה והיא הסתובבה מיד, מתיך הנונרונים שלוף לפניה.

"אם הייתי יודע שאת כל כך יפה הייתי מתעורר הרבה לפני-" הוא חייך אליה,

"זבולון!" היא לחשה בפחד, "רק אל תפגע בי' עיניה מושפלות.

"אבל אני לא-" עיניו התרוצצו סביב, להיכן הגיע? מיהי בעלת עור הברונזה? היכן הוא? ולמה היא קוראת לו בשם החללית שלו? אבל היא הייתה מלאת ניגודים שקסמו לו כל כך, ששתק. הוא הושיט את ידו לכיוון המתיך, חוסם את נתיב הירי, או אולי מנסה לגעת בה שוב?

ראשה של גלינה הסתחרר. היא עמדה מעליו, שערה פזור סביבה אבל חושיה חדים כשל חיה במנוסה.

"אני לא אפגע בך" קולו נשמע לה כליטוף. היא נמשכה לכיוונו, ידה האוחזת במתיך נשמטה. ידו עדיין הייתה שלוחה לפניו. היא לא זזה. "את כל כך יפה" הוא מלמל את מחשבותיו בקול, "לא ראיתי אף אחד, בטח שלא אף אחת כבר כל כך הרבה זמן, ואת הפתעה מאד נעימה" גלינה הצליחה לשמוע בקלות את החיוך מבין דבריו. אף אחת לא מחייכת כשהיא מדברת בעולמות שהיא מכירה, היא חשה מבולבלת לראשונה בחייה. 

היא ניסתה לפקוד עליו להפסיק להביט בה כך, היא התכוונה לאיים עליו שתחזיר אותו מיד למגרסה אם לא יסיר את המבט הכחול הזה ממנה, אבל לא הצליחה לומר דבר. פיה נשאר פעור ונשימתה התקצרה. אולי הוא שואב חמצן, המחשבה עברה בה.

"אני לא אפגע בך" הוא חזר ואמר והרגיש את הבל נשימתה במרחק ננומטרים ספורים ממנו. 

מילותיו רק הגבירו את חששה. היא ידעה שזה הסוף. הכל נכון! מבטו גנב את נשימתה וליבה איים לקרוס כאילו טיפסה עתה על חומות השתיקה לבדה. "אני-" היא הצליחה לבסוף לשמוע את קולה אך הוא נדם ונאלם בתוך פיו שסחף אותה למערבולת מסחררת. שפתיו נגעו בשפתיה ותחושת לשונו החודרת לפיה שלחה בה לשונות של אש. היא קפצה לאחור ואצבעה מחצה את הדק הנוירונים בתנועה אינסטינקטיבית. 

קול רקמותיו המותכות התפצפץ באוזניה והיא שבה והרגישה שוב את נשימותיה העצמאיות. ענן העשן התפזר מעל המקום בו גופו שכב לפני רגע, גלינה נשמה לרווחה. נצנוץ רגעי תפס את מבטה, היא צעדה והרימה את החפץ הזעיר, מביטה ולא מאמינה. העולם התחתון! היא קרסה תחתיה, אגרופה חובק את תמצית היקום כולו. דבר לא יוכל לעצור אותה כעת. שום זבולון לא יעמוד שוב בדרכה.



נכתב על ידי
קטנה (מרב בן-שושן)
משתעשעת פה.
רוצה להגיב? התחבר

תודה 🙏🙏
קטנה (מרב בן-שושן) כתבה לפני 3 חודשים

מרב, מוכשרת, מרגשת ומקסימה כתמיד..
אביהוד כתב לפני 3 חודשים

תודה מור!!
צריך ליהנות גם קצת...
קטנה (מרב בן-שושן) כתבה לפני 3 חודשים

יש לו עיניים כחולות ויש לו ז'! פשוט נהדר!
מור משרקי כתבה לפני 3 חודשים


הירשמו עכשיו לדף!
מבטיחים לא לשלוח ספאם במייל,
רק סיפורים ושירים.

כניסה מהווה הסכמה לתנאי השימוש