החללית זבולון חיה בין מיליוני כוכבים

נאקסון
רביעי 17 ליוני · 4 דקות קריאה

החללית זבולון חיה בין מיליוני כוכבים. הם אחיה. והיא אחותם.

היא החללית היחידה שהכוכבים קיבלו כאחת משלהם. 

לרוב, הכוכבים בררנים בהגדרה שלהם לכוכב. עליך לעמוד בדרישות קשות: לספק אור תמידי, להיות מקור לגאווה ותמיד להביט על מי שלמטה בעין פקוחה.

אילו רצתה לדבר, החללית הייתה מספרת שהיא בכלל לא שאפה או התכוונה להיות כוכב. המוות היה קל יותר, כי לפחות היה משחרר אותה מהסבל של הגעגוע. הפרידה ממנו הייתה קשה מדי. 

למען האמת, על האדמה היא הרגישה דיי מנודה. בין כל המכשירים המתכתיים המבריקים, הנוצצים, היא הייתה הכי קטנה. הכי פחות חשובה. ובזמן שעל אחיותיה הביולוגיות, החלליות האחרות, הציבו צבא של אסטרונאוטים וטכנאים ואנשי צוות, החללית זבולון הסתפקה במהנדס הזקן שהקצו לה. הוא פיתח חיבה משונה לחללית העלובה, וזבולון אהבה אותו בתמורה. היא רצתה לצאת לשיגור מרוב התלהבות כשביקר אותה כל יום עם גלון של חומר ניקוי טרי ומרענן.  הוא היה שופך את החומר בנדיבות על הציפוי המבריק שלה ומעסה אותה בהנאה.

"חלליות צריכות להיראות מבריקות," הוא אמר. "יום יבוא והתקשורת תרצה לצלם אותך. את צריכה להיות מבריקה עד אז."

והיא הייתה מבריקה. המהנדס הזקן התמיד. זו הייתה האהבה שלו. לעת זקנה אנשים הולכים ומתקבעים על משהו מסוים, והיא שמחה להיות הדבר שהמהנדס התקבע עליו.

אבל אז הגיע היום שבו החללית שוגרה.

עיניו של המהנדס היו לחות ונוצצות כמו חומר הניקוי של החללית ברגעים שלפני. הוא נאנח כאילו משהו מחץ את האיברים שלו בבטן עם לבנה. המראה הרעיד את מנועיה של החללית מרוב כאב. 

"אל תשכחי מה את שווה." הוא אמר בקול שבור, דקות לפני הפרידה. "את מזכירה לי את המכונית שהייתה לי כשהייתי בן שש עשרה. את האהבה הראשונה שלי עשיתי בה. שם הבנתי לראשונה שהילדים שלי הם הדבר הכי חשוב לי בחיים. שם הבנתי שלפעמים יש חפצים בחיים שמסמלים יותר מאנשים מסוימים בחיים שלך." דמעה קטנה נחתה על המשטח המקומר שלה. המגע הקריר הקפיא אותה. " יאללה, טוסי. נתראה בין הכוכבים. מתישהו."

והוא שיחרר אותה.

 

בהתחלה, הכוכבים היו ספקטיים כשהיא הציעה להם את הרעיון שלה.

"לא, לא," הם אמרו. "אנחנו לא רוצים שהמוות שלך יהיה על אחריותינו."

אבל הם לא ידעו שהיא תמות. החללית לא רצתה למות, אבל בשבילו היא הייתה מוכנה למות. 

היא שתקה, אולי מפחד. אולי הם לא ירצו אותה, אם תכעיס אותם?

אבל ככל שהזמן עבר, הכוכבים נהיו תלויים בה. היא עשתה כל מה שצריך כדי שלא יכעסו עליה. היא אפילו איבדה את הברק  שלה עבורם. החללית זבולון איבדה את המהנדס.

לבסוף הם הסכימו לה. התכנית יצאה לפועל. היא הסתובבה סביב כדור הארץ וסחבה על גבה כוכבים דועכים, גוססים, על חשבון הדלק שלה. הכוכבים הבינו שאחים מסתכנים אחד בשביל השני. החללית סיכנה את עצמה בטיסות המהירות שלא הייתה מורגלת אליהן. בזכותה, אחיה הכוכבים זכו במשאלת מוות שאפילו אלוהים לא יכל לתת להם. כל העת ההיא, תמונתו של המהנדס הייתה הנוף שלה. היא ראתה אותו יושב על כיסא, טופח עליה ביד אבהית, מספר לה סיפורים על עברו, משפחתו.

אולם הייתה סיבה נוספת למסירות שלה. 

היא ידעה איך זה לאבד את הברק, הניצוץ של החיים. היא במובן מסוים גססה ממש כמוהם. ובעת סיבובה סביב כדור הארץ, היא יכלה להרגיש אותו, והיא הרגישה טיפה פחות בודדה.

כל הזמן היא חזרה על מילות הפרידה שאמר לה. היא נאחזה בהם כמו שנאחזים בתקווה האחרונה בעולם. 

הדמיונות היו הדלק שלה, והגעגוע המנוע. חייה קיבלו משמעות רק מאותם געגוע ותקווה שהיו שזורים זה בזה והציפו אותה. כמו הגאות והירח, האחד לא קיים בלי האחר. 

יום אחד, השמיים התקבצו לנקודה אחת.

כל הכוכבים התאספו מעל יבשת אירופה. היא הביטה בתדהמה בחגיגה של הכוכבים הנופלים, כוכבי הלכת, המטאוריטים והחלקיקים הסוררים.  גל של אור קרע את שמי הגלקסיה כשהכוכבים הפיצו את האור המבריק ביותר שהחללית ראתה. 

זה הזכיר לה את הפעם ההיא כשעוד ראתה בעצמה חללית. היום של טקס הקבלה שלה. היום שבו רשמית הפכה לכוכב. אווירת אבק הכוכבים הייתה זהה כעת. הריגוש הדרוך, הרטט של החלל הפעור לפניה. 

החללית התעופפה בין אחיה הכוכבים. הקהל היה גדול משחשבה. כולם התמקדו בנקודה אחת. המנועים שלה רטטו מצפייה ומחרדה. הנקודה הייתה זעירה והאור נוגה כל כך. אם הייתה לה יד להושיט, היא הייתה יכולה למעוך אותו מרוב רכות. 

הכוכב נראה לה מוכר. 

היא נאלצה לסדר את המחשבות. פרצי הגעגועים תקפו אותה, הר הגעש של התקווה איים להציף אותה. התקווה. הגעגועים. המהנדס. זה אכל אותה מבפנים. זה היה יותר מדי.

היא יצאה לסיבוב סביב כדור הארץ, קורעת את האוויר מרוב מהירות, שוחקת את מנועיה הזקנים, שורטת את המשטח הכסוף שמזמן איבד את הברק. 

כשחזרה, היא הייתה בטוחה. התקווה מילאה את כל מנועיה. הדלק שלה אזל, אבל לא היה לה אכפת להיתקע לעד באותה נקודה בתנאי שהתקווה שלה אמיתית.

זכר מילות המהנדס התנפל עליה.

"עד שאהפוך לכוכב."

הוא צץ מולה באור הנוגה, כל כך צעיר, חסר הגנה. כוכב תינוק. בן יומו. היא נתקפה חשק בלתי נשלט לקחת אותו בחיקה, הישר לתוך תא הטייס. לשמור על אורו הרך והתמים. להגן עליו מהמטאורים ומהכאוס של החלל. להסתיר אותו מפגעי העולם. 

"שלום," היא אמרה לכוכב, למהנדס, והעולם רעד מולה מרוב התרגשות, והזמן עמד מלכת. הכוכבים עימעמו את האורות והיא הרגישה שהייתה עושה הכול עבור היכולת לדמוע ברגעים אלה. התחושה בתוכה היית כה חזקה ועוצמתית, כמו סופת חלל בקנה מידה בין-גלקטי, שהיא ידעה שההקלה היחידה תגיע רק דרך הטיפות הדקות האלה, שהיו כמעט חסרות חשיבות. אבל הן היו היחידות שיכלו להכיל את הכאב, את הההתרגשות, את השמחה. אבל לא היו לה דמעות. היא ניסתה את המילים, וכל אות הפכה לדמעה עסיסית של רגשות.

"אמרת לי שתבוא, אני..." קולה היה לחישה רכה. "נולדת מחדש ועכשיו אתה כוכב ונחיה ביחד לנצח נצחים." ובחלל למובן נצח נצחים יש משמעות מיוחדת. "בוא. אראה לך את הכוכבים. הם האחים החדשים שלך."



נכתב על ידי
נאקסון
סתם אוהבת לכתוב, ולעשות ניסויים במילים. חלק יוצא מוצלח וחלק פחות. אתם תגידו לי:)
רוצה להגיב? התחבר

סיפור מרגש ויפה מאוד!
אלמוג כתבה לפני 24 ימים

תודה רבה מקסימה!
נאקסון כתבה לפני 27 ימים

סיפור מהמם ומרגש. אהבתי את התכונות האנושיות של החללית, ואת הקשר בינה לבין המהנדס.
הילה נאקסון כתבה לפני 27 ימים


הירשמו עכשיו לדף!
מבטיחים לא לשלוח ספאם במייל,
רק סיפורים ושירים.

כניסה מהווה הסכמה לתנאי השימוש