מערבולות

רוית גרוסמן דוד
רביעי 24 ליוני · 2 דקות קריאה


הטלפון הסלולרי שלי צילצל. הוא נבהל. הוא לא היה רגיל לצלילים כאלו. רוב שנותיו שמע גאות ושפל, רסיסי ים מתנפצים על סלעים, משק כנפיים, קריאות עורבים ושקט שבשבילי הוא הרעש הכי חזק. הוא יושב מולי בקפה של ריבי, מרגיש זר ולמרות נימוסו הרב אני יודעת שהוא רק רוצה ללכת. רע לו כאן. במקום שמרגיש לי הכי בית, הוא נע בחוסר נוחות על כסא העץ. סוזן וגה ברקע. איך משהו כל כך נעים יכול להיות חורק למישהו אחר אני תוהה לעצמי ונגשת לעיניין. "אני רוצה לקנות את השטח". הוא עוצם עינים ומשיב בשלילה, כמצופה. אני נושמת ואומרת לו את הסכום. הוא צוחק אבל המספר שזרקתי סיחרר אותו קלות, אני רואה את זה, העור השזוף שלו הפך אדמדם. "אני לא אתן לכם להרוס את הים. לא בשביל השטויות האלה". הוא מביט סביב ונושף בבוז את האוויר, רומז על שטחיותי. "אנחנו לא נבנה לגובה. זה יהיה האנגר של הופעות, מסעדות ומרכז גלישה". הוא מצטער על הרגע שהסכים להיפגש איתי. אני מתחילה להרגיש איך הוא מכניס אותי למגירה של הבלונדינית המפונקת. "בואי איתי" הוא אומר ומניח שטר של 100. אני מוסיפה 50 למלצר ואנחנו יוצאים. "תסעי אחרי?" הוא שואל. "איתך" אני עונה, אני מבינה שאני חייבת להתקרב ולרכך אותו אם אני רוצה לחזור למשרד עם העסקה סגורה. נכנסים לטנדר. אין מזגן, חלונות פתוחים והרוח מטריפה לי את השיער. כשאנחנו מגיעים לבית, הדלת פתוחה, הים כמו תמונה במרפסת גדולה. כמה בדידות אני חושבת והוא מדליק גז לקפה שחור. "שבי" הוא מצווה. ואני נענת. הוא הולך למטבח ואני מביטה על הקיר עם התמונות, דמויות מעברו מביטות בי בחשדנות. הוא מתיישב מולי מגיש לי דג טרי מתובל בלימון ומלח גס עם קצת צ'ילי וכוסברה. "נולדתי פה על הכורסא הזו" הוא מסביר באצבעותיו המחוספסות. לא למדתי, רק יצאתי לדוג. מגיל 4 אני דייג. כשהייתי בן 14 אבא שלי וסבא שלי יצאו עם הסירה ולא חזרו. אמא שלי נפטרה מצער אחרי חצי שנה ומאז אני לבד.זו המורשת שלי. בים. יש במקום הזה סודות רבים מדי, סיפורים, אנשים, רגעים. שנינו שותקים מביטים בים האינסופי הזה. הריח שעולה מן הים עם ריח הדגים מרגיש מוכר למרות שבכרמיאל אין ים. אני מרגישה איך השרירים שלי מרפים לתוך השמלה. הנשימה נפתחת ונעים לי. אני יודעת בדיוק מה אני צריכה לומר לו כדי לסגור עניינים אבל מתענגת על עוד רגע של שלווה. רגש שלא הרגשתי כל כך הרבה זמן. שלווה. הוא מספר לי על הפעם שנקלע למערבולת, שחשב שסיים את חייו אבל הים פלט אותו החוצה.אני חושבת מתי אני אפלט מהמערבולות שלי. אחרי הקפה אני אני עושה עסקים, רואה את העיניים שלו מתבלבלות, אני מכשפת אותו ביכולות שלי והוא נתפס כמו הדגים שלו ברשת סבוכה. חותם על הכל כמו ילד טוב. בדרך חזרה לאוטו שלי אנחנו שותקים. בא לי להגיד לו שיתחרט אבל אני שותקת ואז יוצאת בלי ליצור קשר עין. נוסעת למשרד, במראה של המעלית אני רואה את עצמי ומאוכזבת, הולכת במסדרון עד למשרד שלו "סגרתי את העיניין" אני אומרת לו. הוא מחייך ואני חוזרת למשרד שלי, גרגרי החול בסנדלים, שאריות של שקר,עוצמת עיניים. הטלפון הסלולרי שלי מצלצל. אני נבהלת.



נכתב על ידי
רוית גרוסמן דוד
הדף נקרא 20 פעם
רוצה להגיב? התחבר


הירשמו עכשיו לדף!
מבטיחים לא לשלוח ספאם במייל,
רק סיפורים ושירים.

כניסה מהווה הסכמה לתנאי השימוש