הפרלמנט

קטנה (מרב בן-שושן)
שישי 26 ליוני · 3 דקות קריאה

"אני לא רוצה לשמוע!, לא עכשיו, אחרי כל כך הרבה שנים. מה זה יעזור עכשיו?" יהודית עמדה למרגלות מיטתו של גדעון, ידיה משולבות על חזה העצום, גאוות נשיותה. היא נראתה לו בלתי מנוצחת, ממש כמו לפני חמישים וחמש שנים כשירד מהמשאית בשערי הקיבוץ. הוא היה אז נער מעליית הנוער שפירורי הגלות דבוקים עדיין לעורו והיא החיוך צרוב השמש הראשון שראה. הביטה בו והמיסה את נשמתו לעד. הוא לא התכוון להרגיז אותה, בטח לא עכשיו ששעותיו ספורות, אך המחשבה על הסתלקותו, כשביניהם מפריד השקר הגדול של חייו לא הניחה לשלוות סוף חייו להתקיים כפי שראוי היה.
כן, הוא זכר שנשבע לסודיות לפני שנים רבות, אך עתה מהזווית בה היה מוטל גופו על סדיני בית החולים הרגיש שהגיע הזמן לחשוף את האמת לאור, גם במחיר כבד.
"ג'ודי אין לי הרבה זמן או כוח כדי לריב איתך על זה עכשיו. אני רק מבקש שתקשיבי. בכל מקרה השארתי אצל יואל אייזן הצעיר, את הכל כתוב ומפורט, אבל אשמח יותר לומר הכל עכשיו ולהביט בעינייך כשתשמעי מפי את הדברים, גם כך לא אוכל להיות לך לעזר כשתחליטי מה לעשות, אז רק תקשיבי. בואי שבי פה לרגע." הוא אמר, הפעם בשקט שהפחיד אותה. היא התקרבה למיטה, התיישבה על קצה הכיסא כאילו מפחדת שתידבק בכל תחלואי העולם הזה. ידיה היו מונחות עתה בחיקה, סימן עבורו להקשבתה המלאה. הוא ניסה להתיישב, כשל במאמץ תוך התקף שיעול קצר. היא הגישה לו את הממחטה שהתעקש שתביא לו מהבית מהאוסף הפרטי שלו 'ג'נטלמן חייב מטפחת בד ראויה בכיסו' כך אמר תמיד, והיא חייכה מקבלת בהבנה את גינוני הנימוסים האירופאים שכל כך אפיינו אותו, זרים לארץ השמש הקופחת בה בחר לחיות.
 "מעולם לא אמרתי לך עד היום, ועכשיו כשכבר כמעט אין זמן זה מקבל יתר תכיפות עבורי" הוא פתח בנאום אותו שינן כבר תקופה ארוכה, "אהבתי אותך למן הרגע הראשון בו ראיתיך. אז בין משוכות הצבר, עוקצנית כמוהם, בבגדייך הקצרים וצחוקך המתגלגל במורד הגבעה".
היא הצמידה את גבה לגב הכיסא, נשענת לאחור, נותנת לתמונות לשטוף את עיניה ממעמקי זיכרונות נערותה. היא בלעה את הרוק שהצטבר לה בפה וחשה כיצד ליבה הולם בה. היא, שלא כמוהו, לא נהנתה להיזכר בתקופה ההיא בהתרפקות נעימה, לא קל היה לה לגדול כבת יחידה בקבוצת "עופר" בקיבוץ. היא הניחה בצד את הזיכרונות, ממש כפי שעשתה במהלך כל השנים והקשיבה למילותיו שהסתלסלו אליה מתוך מסך עשן.
גדעון הביט בה, רואה את הבעתה מתחלפת מצער לשחוק וחזרה לצער. כן, הוא עומד להפר את כל הבטוח והקיים בעולמם, אך כיצד לחשוף הכל עכשיו?! האם יש לו עדיין את הזמן והאומץ? הכול היה מזמן כל כך והם היו צעירים כל כך. הוא הביט על האינפוזיה המטפטפת את דקותיו האחרונות ולבסוף אמר: "לא סיפרתי לך את כל האמת אז, אחרי שהכל הסתיים בראש פינה."
כשהזכיר את צמד המילים האסור, הזדקפה במקומה ולפני שהספיקה לקום בהתרסה הניח את ידו הרכה על ידה, וכמו תמיד חומו המס את חומות כעסה והיא נשארה יושבת לצידו. "אני מקשיבה" היא אמרה כמעט בלחש.
"הוא לא מת. לא יכולתי לספר לך אז וככל שעבר הזמן, הסוד הלך וגדל הלך והתעצם ומנת האומץ שהייתה דרושה לי בכדי לחשוף את השקר הלכה וגדלה עד שלא נמצא בידיי כלל. הוא חי, אני רוצה שתכירי אותו," הוא השתנק בסדרת חרחורים, והיא רצה במסדרון מחפשת ישועה לבושה בחלוק בית חולים. כשנכנסה בחזרה לחדר עם האחות המתנשפת אחריה, הספרות על המוניטור המשיכו לצלול מטה והיא לא האמינה שכך הכל ייגמר. היא ניערה את ראשו מצד לצד כמנסה להעיר אותו מעלפונו. מפיה נמלטו רק צווחות הפחד שמא יממש  את איומו ואכן יעזוב אותה פה לבד, ללא ידיו הרכות וצלליתו הארוכה הפוסעת לצידה בשדרות הרחבות לעת ערב בדרכם ל"קפה תפארת" החביב עליהם. עיניו נפקחו והוא הצליח להשמיע רק מילה אחת נוספת לפני שנדם. היא ידעה שלא טעתה, זהו אכן השם שאמר לה. זו צוואתו הסופית. יהודה.



נכתב על ידי
קטנה (מרב בן-שושן)
משתעשעת פה.
רוצה להגיב? התחבר


הירשמו עכשיו לדף!
מבטיחים לא לשלוח ספאם במייל,
רק סיפורים ושירים.

כניסה מהווה הסכמה לתנאי השימוש