שתיקות מומצאות

אביבית כהן
שבת 11 ליולי · 3 דקות קריאה

לאחר שהתבשרה כי דודתה חלתה החליטה לבקרה בחופשה הראשונה מעבודתה בבית העירייה בגלוגוב שבפולין.

היה עליה להגיע לרחוב סטרנד 34 בליברפול, שם התגוררה דודתה.

רוחות המלחמה שאחזו בפולין לא הפחידו אותה. מה כבר יכול לקרות, חשבה. היא התקשתה להיפרד משני בניה. הבטיחה להם לשוב מאנגליה בהפלגה הראשונה.

עוצמת הרוח על סיפון האנייה היתה כה עזה; בקושי רב שמעה את קריאתו של בנה הצעיר: "אמא, אל תשכחי להביא לשרוליק צעצוע של רופא". לימים, מילותיו של בנה הדהדו שוב ושוב בזיכרונותיה.

היא התבוננה ארוכות בבניה שרוליק ויצחק, שנופפו לה לשלום בידם הזעירה עד שדמותם נעלמה מטווח ראייתה. היא לא תיארה לעצמה כי תהה זו פגישתם האחרונה. 

כעבור שלושים ימי ציפייה, בדרכה חזרה לפולין, הגרמנים חסמו את כניסתה של האנייה בה הפליגה. 

תלויה על בלימה שבה האנייה על עקבותיה; הותירה אחריה נתזים של פלנטה עכורה.

מישהו כרך בלונים בחוט והפריח אותם. היא עקבה אחרי הרוח שנשאה אותם לכיוון מה שנותר מפיסותיה המנוכרות של אדמת ארצה. היא עצמה את עיניה. דמיינה את עצמה נכרכת בסבכיו של החוט.

בשנים שחלפו היתה נוהגת לדחוק את חדשות המלחמה הרעות, שהגיחו מהרדיו בבית דודתה לשולי מחשבותיה. רק בלילה היו מבקשות לפרוץ את גבולות קווי המתאר בהן שבתה אותן.

את זמנה הקדישה לטיפול בדודתה. היא אהבה במיוחד לשמוע את תיאוריה על שני בניה. שרוליק חלם להיות רופא מגיל מאוד צעיר. תמיד אהב לחבוש את פצעיה; ויצחק'לה רצה להיות צייר. בציוריו ביטא את אשר לא הצליח לבטא במילים בגלל הגמגום בו לקה.

פעם יצחק סיפר לה כי הוא ממציא את גמגומו. היא הבינה כי הגמגום מסייע לו להרגיע את פחדיו.

בשלהי מרץ שמעה ברדיו כי כל יהודי עיירתה בפולין נלקחו למחנות המוות. באחד הלילות חלמה כי שבה לביתה; מרחוק ראתה ערמה גדולה. היא חשבה שאלו הם ערימות שחת, שמישהו ערם עבור חיות המשק, כפי שאביה היה נוהג לעשות. הרי עתה זה זמן הקציר.

היא נזכרה כיצד היו אביה ואמה מתווכחים ביניהם בהומור מהו המועד המדויק של הקציר. אמה היתה אומרת כי המועד המתאים לקציר הוא השלב שבין תחילת הפריחה ובין השלב בו הגרגרים או הפרי נמצאים בתחילת הבשלתם. אביה סבר כי מועד הקציר הוא דווקא בשלב סיום הפריחה. אף פעם לא ידעה אם אביה באמת סבר כך או שהיה אוהב פשוט להתפלמס; בדיוק כמוה. מגיל צעיר היתה דברנית בלתי נלאית. כשקרבה, ראתה ערימה של גופות ילדים. מאז הפסיקה לדבר.

איש לא ידע כי היא ממציאה שתיקות. ברגעי שתיקותיה חשבה כמה אומץ נדרש מיצחק'לה שלה להמציא את גמגומו. המילים הזכירו לה חיים ודמויות ששובם הפך לבלתי מושג עוד.

ד"ר ליפשיץ מנהל המחלקה הפסיכיאטרית בשלוותה טיפל במקרים המורכבים ביותר. חמש שנים ניסה לטפל בשתיקותיה.

בשנים אלו היה נוהג להתבונן באופן בו מוללה באצבעותיה הקמוטות חפץ קטן שצבעו לא היה ברור, אולם הזכיר לו סטטוסקופ.

הוא ביקש ממנה לספר לו על עצמה. ניסה להבין למי שייך החפץ אותו מיאנה לשמוט מידיה גם כאשר ביקש לבדוק אותה. אבל היא מעולם לא דיברה; רק התבוננה בו בעיניה התכולות. מעולם לא ראה עיניים כה עצובות כשלה. רגעי ערירותה הרבים הופיעו כמעט תמיד בהרהוריו.

כדי לשמח את ליבה עטף את קירות חדרה בציוריו של אחיו יצחק. כשסיפר לה שיצחק היה מגמגם בילדותו, הבחין כי היא פותחת את פיה קמעה, כאילו מבקשת להשמיע קול.

אחרי שצל דמותו היה נס מחדרה, הרשתה לעצמה לשמוט את שתיקותיה המומצאות. או אז היתה מגייסת את מיתרי קולה הנמים כדי להסביר לדמויות בציוריו שהיא ניסתה לחזור. 

ד"ר ליפשיץ סיפר לה כי יעדר מהמחלקה לזמן-מה. למרות שלא שאלה סיפר לה כי בעוד מספר ימים אחיו יצחק, יציג את תערוכתו בביאנלה לאמנות של ליברפול.

כשהגיע לביאנלה ברחוב סטרנד 34 בליברפול הרגיש תחושה מוזרה; כאילו כבר ביקר במבנה זה בעבר. סיפרו לו כי בעבר חיה בבית אישה ערירית. כאשר  החליטה לעלות לישראל, תרמה את ביתה לטובת תערוכות ציורים של אמנים יהודיים.  

כששב למחלקה אמרו לו שהיא מתה, והוא מיהר לחדרה.

כשנכנסו, הם מצאו אותו יושב על מיטתה הריקה, אוחז בחפץ ישן. הם שמעו אותו אומר משפט סתום: "יצחק, מצאתי את אמא. היא הביאה לי מאנגליה צעצוע של רופא".



נכתב על ידי
אביבית כהן
רוצה להגיב? התחבר

וואו. כמו אגרוף בבטן
יואב קרן כתב לפני 27 ימים

איזה סיפור מרגש והכתיבה מדהימה.
Ester Vaknin כתב לפני 30 ימים

כתיבה מדהימה ומרתקת, עלי והצליחי.❤
רונית ממברם-ציוני כתבה לפני 30 ימים

כתוב מדהים, כל הכבוד
Lily Werner Amir כתב לפני 30 ימים


אתה ואני, דור כלב דקת קריאה 21 לאוגוסט 2006
לוקח בורח, דור כלב דקת קריאה 20 לאוגוסט 2006
הירשמו עכשיו לדף!
מבטיחים לא לשלוח ספאם במייל,
רק סיפורים ושירים.

כניסה מהווה הסכמה לתנאי השימוש