כשילדתי פחית בירה

בועז רם
שבת 11 ליולי · 4 דקות קריאה

את יום ההולדת 40 שלי חגגתי בברנינג מן. כן, אני יודע, ללכת לברנינג מן לחגוג יומולדת ארבעים זה הכי קלישאה, אבל לפחות זה יותר זול מלקנות אופנוע או להתגרש אחרי רומן עם המזכירה בעבודה, אז סתמו. 

בכל אופן, כשאני אומר שחגגתי את יום ההולדת 40 שלי בברנינג מן, אני מתכוון שיום ההולדת שלי, היום עצמו, הראשון בספטמבר, היה במהלך הפסטיבל.

בבוקר של היום הזה, כדי לחגוג את המאורע, לבשתי גופיה ורודה וחתוכה בזרועות ובבטן שהיה כתוב עליה ״Hug me it's my BDay" שקיבלתי מחברים שלי לכבוד היומולדת, וחצאית טוטו. אני מרגיש שאני צריך להסביר את הלבוש הזה קצת.  בזמן אחר ובמקום אחר, גופיה ורודה חתוכה ככה וחצאית טוטו היו מיד משייכים אותי לחלקים מסויימים בקהילה הגאה.  למרות שבאמת אין לי שום דבר נגד שיוך כזה, אני בכל זאת סטרייט אז דיי קאם, כמו שאומרים. אבל חלק מהעניין בברנינג מן זה מרידה בכל המוסכמות, כולל אלו של מגדר ולבוש, ואני זרמתי.  חוץ מזה, מה כבר תלבשו ביום שלישי, אם לא טוטו?

אז בגופיה ורודה וטוטו יצאתי לשוטט בעיר מוקדם בבוקר באחת בצהריים (ברנינג מן אומנם מתרחש רק שבוע, אבל זאת עיר לכל דבר שמונה 80 אלף תושבים מאושרים).  וככה אני משוטט בעיר, חצי רוכב על האופניים חצי הולך ברגל, ואנשים עוצרים אותי ושואלים ״זה באמת יום ההולדת שלך?״ ואני עונה שכן והם, בלי יוצא מן הכלל, באים ומחבקים אותי.  קיבלתי ביום אחד יותר חיבוקים ממה שקיבלתי כל החיים.  

ככה אני משוטט ומתחבק, מתחבק ומשוטט, ומגיע במקרה לקמפ שקוראים לו ICU, יענו חדר מיון.  למי שהמושג קמפ זר לו, אסביר בקצרה שברנינג מן מורכב מקמפים - אין התארגנות מרכזית למעט שירותים ציבוריים ושירותי הצלה, קפה וקרח, וכל מה שיש לברנינג מן להציע, וזה מלאאאאאא, זה מהתארגנות של אנשים בקמפים.  

בכניסה לחדר מיון עוצרת אותי בחורה צעירה יפה ורזה, עם שיער קארה שחור לבושה קומביניזון לבן, גרביונים אדומים, וכובע של אחות.  כי היא אחות.  היא מסתכלת עלי ומיד מזהה שאני לא בריא.  תכנס מיד, היא אומרת, אנחנו צריכים לבדוק אותך.  נבהלתי מאוד, וישר הסכמתי איתה שאני כנראה מאוד חולה וצריך לפחות בדיקה, וכנראה אשפוז, אם לא החייאה, והתלוויתי אליה פנימה.  היא מושיבה אותי בחדר מיון - אוהל עם כסאות ים ששאר החולים יושבים בהם ומחכים לאבחון - ולוקחת לי מדדים, שכוללים בדיקת דופק (נמוך, חשד לאפטיות) ורמת אלכוהול בדם (נמוכה, חשד לסחיות יתר).  אבחנה ראשונית, בטרם אראה רופא: אני לא מספיק שיכור.  היא מחברת אותי לאינפוזיה - כלומר נותנת לי לשתות וודקה אשכוליות מאמפולה שתלויה על מתקן לאמפולות ליד הכסא שלי.  כל החולים לידי, אגב, עם אותה דיאגנוזה, ואותו הטיפול.  מחר בעיתון: מגיפה של אנשים שלא שתו מספיק.

אחרי בערך 10 דקות של עירוי נוזלים, באה הרופאה לבדוק אותי.  רואים שהיא רופאה כי היא לא סתם לבושה קומבינזון וגרביוני רשת אדומים, גם יש לה סטטוסקופ. היא מסתכלת עלי, שואלת אם זה יום ההולדת שלי, ואומרת לי שיש לה חדשות בשבילי - אני בהריון, והלידה מתחילה עכשיו.  לא הספקתי להגיב ומיד נלקחתי לחדר הלידה - אוהל סמוך שהכיל כסא גניקולוג אמיתי - וכל הצוות נכנס איתי.  מדובר בלפחות 6 אחים ואחיות, רופאים ורופאות, ומיילדת אחת, שהיתה, מסתבר, מיילדת באמת גם בעולם האמיתי.  מה הסיכוי?  

הושיבו אותי על הכסא.  מודה, פעם ראשונה שלי על כסא גניקולוג.  יחסית לכסא יש לו די הרבה מִטְעָן - נניח יותר מכסא מנהלים ומכסא בית ספר, ופחות מכסא חשמלי - אבל לא היה לי זמן לחשוב על כל זה, מסתבר שיש לי פתיחה שמונה וצירים שחבל על הזמן ואין זמן להתבחבש עם פילוסופיית כסאות עכשיו.  ״Push, Push!" הם כולם צועקים לי, והמיילדת גם לוחשת לי לקלל כדי שזה יהיה אמין.  MOTHERFUCKER!!״ אני צועק וכל הצוות נקרע מצחוק.  ״תמשיך, אני מרגישה את זה יוצא״ צועקת המיילדת. בשלב הזה כל החולים בחדר מיון באים לראות מה קורה, ומי יולד פה באמצע הברן, כך שהאוהל הקטן מתמלא ב-30 אנשים לפחות שמסתכלים עלי ברגע הכי אינטימי שלי בחיים.  מסתכלים, אני אומר?  כל האוהל צועק לי "PUSH!, PUSH!!״ ואני דוחף ודוחף, ומקלל את הישות שהכניסה אותי להריון.  נשים, תאמינו לי, אני לא יודע איך אתן עומדות בזה יותר מפעם אחת.  אחרי בערך 10 דקות של דחיפות שלי, צעקות של המיילדת, וצחוק מתגלגל של כל השאר, המיילדת צועקת ״הנה, אני מרגישה אותו יוצא, הנה, עוד פוש אחד, הנה זה בא״, ומוציאה לי מבין הרגליים פחית בירה.  הצוות מיד ניגש לטפל ברך היילוד, עוטפים אותו בשרוול לפחיות בירה, שוקלים אותו (שליש קילו - זה פחית, כמה חשבתם שזה כבר ישקול?) ומניחים לי אותו על החזה.  זה בת! מודיעים לי.  מה אני אגיד לכם, יש מעט מאוד רגעים בחיים שמשתווים לרגע בו אתה מקבל את פחית הבירה שהרגע ילדת אליך לידיים.  גם אתם הייתם בוכים. הצוות חיבק אותי, אמר לי מזל טוב ויום הולדת שמח, ורמז לי בעדינות שיש להם עוד פציינטים היום וכדאי שאני אזדרז לשים את הבת שלי בקירור.  יצאתי משם נרגש ושמח,  מראה לכל חדר המיון את הבת שלי, והמשכתי בשיטוטי בעיר, כולי מאושר, אבל אולי זה היה רק האוקסיטוצין שנשאר בגוף אחרי הלידה.

שארית הברן הזה, ואלו שבאו אחריו, השאירו אצלי עוד מלא חוויות שקשה לתאר במילים ועוד כמה שקל.  

הפחית, אם תהיתם, עדיין איתי, היא גדלה מאוד יפה, חוץ מזה שהיא מסכימה ללבוש רק קומביניזונים ולפעמים היא פולטת motherfucker! בלי להתכוון.

---------------------------------

פורסם בגליון ינואר 2020 של מגזין בלייזר



נכתב על ידי
בועז רם
רוב הזמן משועמם
היה הראשון לפרגן
הדף נקרא עשר פעמים
רוצה להגיב? התחבר


דג זהב, בועז רם 3 דקות קריאה
12 ליולי
AirBnB, בועז רם 6 דקות קריאה
12 ליולי
יונים, בועז רם 3 דקות קריאה
12 ליולי
הירשמו עכשיו לדף!
מבטיחים לא לשלוח ספאם במייל,
רק סיפורים ושירים.

כניסה מהווה הסכמה לתנאי השימוש