יונים

בועז רם
ראשון 12 ליולי · 3 דקות קריאה

מדי פעם הילדים שלי שואלים אותי איזו חיה אני הכי אוהב, ובדרך כלל התשובה משתנה - פעם כלב, פעם סוסון ים, פעם קיפוד נמלים (מה אתם שופטים, כל אחד והחיות שלו), אבל אם יעירו אותי באמצע הלילה וישאלו אותי: "בועז, איזו חיה אתה שונא?" יבוא לי באינסטינקט: "יונים, כוסאמאשלהם", וכבר לא אוכל לחזור לישון מרוב כעס.

השנאה היוקדת הזאת התחילה כנראה כשמאיה ואני, אי שם בתחילת שנות האלפיים, גרנו יחד בדירת סטודנטים בבאר שבע.  זאת היתה הדירה הראשונה שלנו ביחד, וכיוון שהיא היתה שייכת להורים של מאיה, וכיוון שהיינו סטודנטים צעירים עם חוש אסטטי פסיכוטי, הרשינו לעצמינו להתעלל בה עד בלי די.   למשל, צבענו כל קיר בסלון בצבע אחר - קיר כתום, קיר ירוק, קיר כחול. אלוהים יודע למה, אני חושב שקוביה הונגרית היה השיט אז. או ששמנו בד משי בצבע בורדו על הספות, כי חשבנו שהכחול הדהוי שֿאיתו הן באו היה משעמם מדי, ועיצוב של בורדל נראה לנו הרבה יותר קלאסה.  לא ברור מה חשבנו, אבל מה שבטוח זה שלקחנו את חוסר הטעם הסטודנטיאלי לגבהים חדשים. 

הקוביה ההונגרית חידשה לא רק בתחום עיצוב הפנים, אלא הקדימה את זמנה גם בתחום עיצוב הריח.  כלומר היא הסריחה. מיונים.  היתה בה מרפסת שירות שלא היתה מגודרת, וליונים הסתדר לעצור שם להפסקת קקי. אם אי פעם תהיתם איך היו נראים שירותים ציבוריים של ציפורים אם היו להם שירותים ציבוריים, אני אומר למה אם?

מדובר במאות יונים -  כל היונים למעשה של שכונת ו׳ החדשה בבאר שבע, שהיו באות למרפסת שלנו על בסיס יומי כדי להתפנות.  בשיאה של עונת הקקי של היונים היה שם חרא בגובה של מטר לפחות. הריח היה בלתי נסבל.  לקח לנו זמן, קצת יותר מדי זמן, אבל בסוף הגיע חרא עד נפש, והחלטנו שאנחנו מנקים ומעיפים את היונים.  לא עברו חודשיים ובאמת שבת אחת החלטנו וניקינו וגידרנו והיונים הלכו. רק התיעוב נשאר.

דלגו קדימה כמה שנים טובות, מאיה ואני חוגגים עשר שנות נישואים, 12 שנה אחרי שצבענו את הקוביה בלבן בנאלי ועזבנו את באר שבע לאנחות. בטוח מישהו בבאר שבע נאנח, לא קשור אלינו.  באר שבע, אחרי הכל.  התלבשנו יפה ויצאנו למסעדה מגונדרת בלב הסברביה של העולם, בלוס אלטוס קליפורניה.  רוב האיזור פה הוא סופר-קז׳ואל ובשביל מסעדה מפוארת צריך להצפין שעה לסן פרנסיסקו, אבל יש מסעדה צרפתית אחת נחשבת שהשף שלה פעם קיבל איזה כוכב מישלן, ואליה לקחתי את אהובתי לחגוג את העובדה שצלחנו עשר שנים ואנחנו עדיין ביחד.

היתה ארוחה מעולה, באמת. זו היתה ארוחת טעימות, כך שאתה אוכל בעצם את כל התפריט, עם יינות מתואמים לכל מנה ומלא כסף בחשבון בסוף.  כזה.  אחת המנות באמצע הארוחה נקראה סקוואב (Squab). כשהמלצר הסביר על התפריט ואמר סקוואב, מאיה ואני חייכנו בהבנה למרות שלא היה לנו מושג מה זה, אבל לא שאלנו כלום - אנחנו לא איזה זוג פרובינציאלי מבאר שבע אחרי הכל. כשהמנה הגיעה לא בדיוק הבנו מה זה. זה נראה כמו בשר אבל לא בדיוק. היה לזה טעם של עוף, אבל לא בדיוק.  זה היה קצת תפל, קצת צמיגי, קצת בינוני, בטח בהשוואה למנות האחרות שהגיעו, שהיו הרבה יותר טובות.  כאילו כל המשפחה למדה בהרווארד והסקוואב בלימודי ערב של הפתוחה.  בסוף הבנו שאין ברירה ושאלנו את המלצר כשהוא בא לפנות מה זה היה. ״סקוואב זה יונה״ הוא אמר, מתנשא רק חצי כוח. 

אהה! סוף סוף אכלנו יונים.  שנים אחרי הדירה בבאר שבע, סוף סוף הגיעה הנקמה המתוקה, והראינו להם מה זה לחרבן אצלנו במרפסת.  חשבתי לעצמי כמה זה סימבולי ואיך שהתקדמנו בחיים, שפעם יונים היו מחרבנות עלינו ועכשיו אנחנו אוכלים אותן. אבל בתכלס, אם להיות אמיתי, גם בתור אוכל אני לא סובל יונים.

את הטקסט הזה כתבתי במקור כברכה רומנטית לאשתי שאני כל כך אוהב לעשר שנות נישואים, אבל היונים חירבנו גם את זה.



נכתב על ידי
בועז רם
רוב הזמן משועמם
היה הראשון לפרגן
הדף נקרא חמש פעמים
רוצה להגיב? התחבר


כשילדתי פחית בירה, בועז רם 4 דקות קריאה
11 ליולי
הרשקו, בועז רם 5 דקות קריאה 11 ליולי
נעליים, בועז רם 4 דקות קריאה
11 ליולי
הירשמו עכשיו לדף!
מבטיחים לא לשלוח ספאם במייל,
רק סיפורים ושירים.

כניסה מהווה הסכמה לתנאי השימוש