"הכו בנים בחלילים…"

איציק [יצחק מיכאל] ליסמן
שני 13 ליולי · 5 דקות קריאה

פעם, כל תמונות-ילדותי, שאינן רבות, היו מסודרות באלבום, דפיו – דפי-בריסטול שחורים, מוצמדות במדבקות שכאלו, כששתי פינות של התמונה משתחלות אל תוך המדבקות. מתחת לכל תמונה רשמנו הסבר, מי-מה-מו-מתי.
היום הן לא, אבל לא זה העניין. כל מי שעיין באלבום שלי התעכב אל מול תמונת- שני-הילדים, יפיפיים, בת ובן, בחצר-בית כלשהו, לבושים לבן, מכף רגל ועד צוואר, זר פרחוני על ראשם, והם אוחזים יחדיו טנא עמוס "מנחה חגיגית ראויה".
הבן הוא אני, אברהם, אברם. היא, הבלונדינית הקטנה, היא שרה, שהייתה גרה שני בלוקים ממני, בדיוק כמונו, בקומת-קרקע של שיכון-עולים. אני זוכר, אנחנו ב"תורה ועבודה" 9, והיא במספר 11.
דלת מול דלת, אצלנו, גרה משפחת עיני. כרמלה עיני הייתה בת-גילי, ואת מרבית הזמן הפנוי בילינו ביחד, כולל, אם אני זוכר נכון, פעולות-חקר-הגוף, הכל-כך אופייניות לגיל הזה. אבל שרה נחשבת לחברה הראשונה שלי, למרות שלא התקיים בינינו שום כלל, שמאפיין חברות באופן כללי ובוודאי בין בן לבת.
אנחנו היינו "אצולת-הגן". כמו, למשל, בתמונה ההיא, מחג- השבועות. לאיש לא היה ספק ששנינו נהיה כוכבי-הטקס, שנדקלם יותר מכל אחד ואחת, שנשיר ושנהיה "דוגמני-האירוע", כפי שמראה התמונה. לא אני, ובעיקר לא אמי ז"ל, יכולים לשכוח את הקטע שצולם. עמדנו, שנינו, למרגלות "ההר", שולחן שכוסה בבד-אריזה משומש, בצבע חום, ואז, תוך שאני אוחז בכף ידה, "מלך ומלכת-אנגליה", העפלנו אל הר האלוהים… ושרנו.
אני שרתי, במלעיל: "הכו בנים בחלילים, חלילים",
ושרה השלימה: "וענו נא במצלתיים, במצלתיים"…
הגננות, גיזה והלה, ההורים, השכונה, המדינה… – כולם התעלפו! 

קצת אחרי חג-שבועות שרה נעלמה. הדירונת במס' 11 עמדה ריקה כשבועיים ואז אוישה ע"י משפחת קורוניו. המשפחה המלכותית התפרקה. המלכה עברה דירה…

החיים, אתם יודעים, זוחלים, רצים…בסופו של דבר, אין עצירה. החיים, כמו דפים בלוח-השנה, נתלשים קדימה, וכך, רצינו או לא, שמנו-לב או לא, עברו שישים שנה.
יום אחד, חזרתי מהעבודה, מחזיק כמה מכתבים, ששלפתי מתיבת-הדואר. בבית, זרקתי הצידה את המכתבים, שהכילו חשבונות לתשלום ונותרתי עם האחרון, הבלתי-מזוהה. בתוכו מצאתי את המכתב הבא, כתוב באותיות מאד נשיות, מסודרות:
"שלום אברהם [אברם?], אני כמעט משוכנעת שאתה הוא האברם שאליו כיוונתי. מאחורי התמונה יש כיתוב, של אימא שלי, באותיות לועזיות:

 bechag shavoot,bagan, im avrm, 1954  

ראה נא את העתק התמונה המצורף. אם הילד שבתמונה הוא אתה, אז אני הילדה שלידו. מספר הטלפון שלי הוא…".

הייתי מרוגש מאד. הוצאתי מהמקרר בקבוק-מים והתיישבתי. "מר אלוהים", פניתי אליו בקו הפנימי, "מה זה?! איך אתה עובד? איך אתה מסדר את העניינים? למה בלי הודעה מוקדמת? למה בלי הכנה נפשית?".
איזה מזל שאני לבד. אם רותי והילדים היו כאן, זה היה יותר מסובך, אני חושב. קראתי את המכתב פעם נוספת, ואחר-כך עוד פעם. בוודאי שזה אני, השבתי לעצמי, ואם זאת את, הילדה שלצדי, אז…היכן את? איך את נראית? איך נזכרת בי? איך מצאת אותי?…
עברו יומיים עד שהתקשרתי. מהעבודה. כולם יצאו להפסקת-צהריים ואני נשארתי לבד. רציתי להתקשר מהטלפון הקווי של העבודה, הבלתי-מזוהה, למקרה שהעסק יסתבך, למקרה שהיא תרצה להחזיר טלפון ולי, אין לי מושג למה, זה לא יתאים.
"…אהה, שרה? כן? כאן אברהם…אברם, מהמכתב, מהתמונה, מהגן, מהעבר…".
הקול שלה היה בתדר-גן-עדן. היא אמרה שידעה שזה אני, עוד בטרם השיבה. בערך חצי-שעה, כך היא מספרת, היא יושבת עם הסלולארי ביד, ממתינה לשיחה…שאכן הגיעה. היא אמרה שככה זה אצלה, שיש לה את זה, שהיא יודעת לדעת שדברים עומדים להתרחש.

השיחה המגומגמת, לפחות מהצד שלי, נמשכה כחצי שעה, ובסופה קבענו להיפגש בבית-קפה קטן, באברבנאל 31, "שזה המקום שלי", ככה היא אמרה, ואני לא הבנתי אם היא בעלת-המקום או ששם היא נוהגת לשבת.
עד שנפגשנו עברה יממה, בערך, ואצלי זה הרגיש כמו שנה. לא הצלחתי לאכול, לא לישון…המחשבות, ההתרגשות, המתח, הפכו אותי ללא-בן-אדם. אז נפגש, אז נתיישב, נזמין משהו, שאולי אני לא אגע בו, ואולי כבר כן, נחייך במבוכה, היא תתחיל לספר מה עבר עליה, אני אפשיר בהדרגה, אגניב לדבריה מילה או יותר, ואחר-כך אספר מה עבר עלי. שנינו נחשוב ש"זאת חתיכת-תקופה", שעברה מאז אותו חג-שבועות.
כשנהיה יותר משוחררים אני אספר לה על שני ילדי, אזכיר גם את אמם, שממנה אני מתגרש כבר עשר שנים, והיא תספר לי…אולי היא תישיר את מבטה אלי, תבלע רוק, תנגב שתי דמעות, ותספר לי שלא היה סיכוי שהיא תינשא לאחר, שהיא נשבעה שאני הגבר של חייה, שנועדנו אחד לשנייה, והנה, הגיע זמן-ההגשמה!
באברבנאל 31, בקומת הקרקע, אכן היה בית-קפה מיניאטורי, שלושה כסאות-בר בתוך בית-הקפה ושני שולחנות קטנים, בחוץ, שלשה כסאות סביב כל שולחן, וכולם היו פנויים. הגעתי קרוב לחצי-שעה לפני הזמן שקבענו. יצאה אלי המלצרית-הטבחית, אישה ממוצא רוסי, עגומת-פנים, חסרת-הבעה, ושאלה "מה"? עניתי "ממתין", והיא חזרה כלעומת-שבאה.
אברבנאל 31, כמו אלה שלפניו, כמו אלה שאחריו, כמו אלה שמולו, בניין ישן, מטונף, מסמורטט, קומת-חנויות ומעליה שלש קומות-מגורים, או מה שעשו מהן. הלוואי שאין תוכו כברו. בשעה היעודה, אני בהיתי בלהק-ציפורים, מעולם לא ידעתי לזהות ציפורים, שכנראה בטעות, חלף מעל דרום-תל-אביב, אולי הצחנה שבשה להם את הניווט, ואז ראיתי אותה ניצבת לידי, מסתכלת עלי ומחייכת.
מה שאז קרה הוא נושא לכנסי-קוסמים ומכשפות. אני יכול לשחזר, שקמתי אליה ותוך שניות היינו חבוקים, אני אותה והיא אותי, מוחצים, בין גופה לגופי, את שישים השנים שחלפו מאז אותו חג-שבועות. אולי בלי לומר מילה, היא הובילה אותי לחדר-המדרגות ואם לא העלו אותנו במסוק, כנראה טיפסנו, צמודים כישות אחת, לקומה השלישית, לדירתה. נכנסנו, ואז זזנו אחורה, איש ואשה, צעד אחורה, סקרנו אחד את השנייה מכף-רגל ועד ראש, תוהים אם זו מציאות או חלמנו חלום.
לקחה אותי בידי, והתיישבנו בקצה המיטה, כנראה כבר היינו בחדרון-השינה שלה, יד ביד, והיד השנייה, הפנויה, נשלחה לסלק את כיסויי-הגוף, שהיו מיותרים לחלוטין, בשלב זה.
בשעת-לילה, אחרי כארבע-שעות, היא בקשה ממני שאשוב לביתי. היא הסבירה שזה פשוט הרגל, ואני שמחתי, כי גם אצלי, כלומר, גם אני, בסופו של דבר, נרדם לבד, כך תמיד.
התעוררתי, בביתי, כמו בכל יום, באותה שעת-בוקר מוקדמת, אוחז בידי את תמונת-חג-השבועות של שנינו. כן, מסתבר שהיינו "יחד" גם ביתרת-הלילה ואין לי ספק שכך יהיה בעתיד. הייתה לנו הפסקה קלה, שישים שנה, ולא עוד.
בדרכי למקלחת צלצל הטלפון וזאת הייתה שרה, אותה שרה, רק קולה היה שונה. היא אמרה שהמפגש המחודש היה התגשמות-חלום, מבחינתה. היא אמרה שכל מה שציפתה וחלמה, אכן קרה. אני לא הפרעתי לה כי תחושותי היו זהות, והיא המשיכה והסבירה שהנכון הוא, לדעתה, שנשמר את זיכרון-החיבור-מחדש, את ארומת-האחוד-החלומי, ככה היא אמרה, וכדי לא לקלקל או לפגוע, הכי נכון שלא נדבר ולא נפגש שוב.
מאז עבר כחודש. שבועיים לא עשיתי כלום, רק ישבתי, מבוקר עד ערב, בבית-הקפה הקטן, שלה, באברבנאל 31. יום אחד, אחרי שבועיים, הביאה לי הרוסייה את החשבון, ומזווית-שפתיה פלטה, שטוב מאד, שניצלתי מהמשוגעת מהקומה למעלה. התרתחתי ואמרתי לה שמדובר באשה נפלאה, באשה חלומית, אפילו קרובת-משפחה.
הרוסייה ספרה את המזומנים שהשארתי לה ואמרה ש"אם היא קרובת-משפחה, אז כדאי ש תטפלו בה…
ומה, אתה לא מוסיף לחשבון טיפ?!".



גמלאי, נולדתי בישראל ב- 4.4.51, תושב חולון
היה הראשון לפרגן
הדף נקרא עשר פעמים
רוצה להגיב? התחבר


הירשמו עכשיו לדף!
מבטיחים לא לשלוח ספאם במייל,
רק סיפורים ושירים.

כניסה מהווה הסכמה לתנאי השימוש