מכתב ממדינת פלורנטין החופשית

יואב קרן
שלישי 14 ליולי · 4 דקות קריאה
צילום: יואב קרן

אני כותב את הדברים האלה לאור נרות. מאז שאזל הדלק בגנרטור של הבניין, אנחנו בעלטה. 

אני כותב בעיפרון, על דף A4. למה אני מציין את פרט המידע הזה? הרי מי שיקרא את המכתב יבחין מיד שהוא נכתב בעיפרון על נייר מדפסת. אבל אולי יום אחד המילים הללו יראו אור. אולי הן יודפסו או יופצו ברשת או יוקראו ברדיו. חשוב לי שתדעו כיצד נכתבו במקור. בהנחה שמישהו בכלל ימצא את המכתב.

המלחמה הביאה לעולם דבר טוב אחד: היא החזירה לחיים את האמנות הנכחדת של כתב היד. מתי בפעם האחרונה כתבנו משהו בעט או בעיפרון? אולי רשימת קניות. בשנים האחרונות גם זה בקושי. עכשיו בטח לא. כך שאם חזרנו לכתוב ביד, זה כאילו אנחנו מתחילים מחדש. כמו פצוע מלחמה שלומד ללכת שוב. צעד-צעד.

אני יודע שזה לא נכון, אבל עדיף להיות אופטימי.

וחוץ מזה, הכתיבה ביד נותנת לי להרגיש שאין שום מתווך ביני לבין המילים הכתובות. כאילו שזה מעניק יותר תוקף לדברים. כך לפחות נדמה לי.

אבל נחזור מעט אחורה.

***

בשנת 2020 תקף נגיף קטלני את האנושות. הוא התחיל בסין והתפשט משם לכל העולם. גם לישראל הגיע. סגר הוטל על מדינות שלמות. כרכי ענק נהפכו לערי רפאים. כלכלות קרסו. המעטים שיצאו לרחובות עטו מסכות בהוראת הממשלה.

בשבועות הראשונים חשבנו שהנה, מגיע סוף העולם. או לפחות סופה של האנושות. אלא שהאדם, מתברר, הוא חיה חזקה. שרדנו את הגל הראשון של המחלה. גם את השני.

אבל המחיר היה כבד. 

***

אני כותב לכם ממה שנותר ממדינת פלורנטין החופשית. בשבוע האחרון חצו כוחות השלטון את מתחם נגה והם נערכים על קו אליפלט בואכה אזור הנגריות. שקט כאן עכשיו. שקט מתוח. נראה שכוחות השלטון נערכים למתקפה המכרעת. 

אומרים שהנשיא האמריקאי התערב לטובתנו, אבל זו רק שמועה. מאז ה-15 ביולי 2022 אנחנו מנותקים מהעולם. אין אינטרנט, אין טלפונים. מצליחים מידי פעם לשמוע רדיו. מזל שהשגתי טרנזיסטור ישן על סוללות כשהכול רק התחיל. כמובן שמאז שכל תחנות הרדיו הולאמו, אי-אפשר להאמין למילה שנאמרת בהם. לפחות יש מוזיקה טובה. 

עד שייגמרו הסוללות. 

***

השבוע הגיעו לכאן חמישה-עשר פליטים שהצליחו להימלט ממובלעת רוטשילד אחרי שנכבשה. הם יצאו לדרך עשרים ומשהו איש, בהם חמישה ילדים. כשהגיעו לצומת הרצל-לוינסקי נורו לעברם כמה טילים ממסוק אפאצ'י. לפחות שישה מהם נהרגו. עוד רבים נפצעו. את הפצועים אנוש נאלצו להשאיר מאחור. גם כך לא הייתה להם תקווה. אני מקווה שיפנו את גופותיהם לפני שהכלבים המשוטטים יגלו אותם.

בין הפצועים שהגיעו לכאן הייתה בחורה אחת. בת עשרים ומשהו, מנומשת ומתולתלת, שיערה כמו שמש אדמונית סביב ראשה. הגיעה עם רגל מרוסקת וללא הכרה. בן הזוג שלה, בחור חסון וגבוה עם רעמת שיער וזקן, טיפל בה בשטח והניח לה חוסם עורקים. מתברר שהיה בסדיר לוחם ב-669. הוא סיפר שקוראים לה אביב. בת עשרים ושש בשבוע הבא. כבר שנתיים שהם ביחד. 

פעם, בעידן אחר, בעולם אחר, היא עבדה כמלצרית באחד מבתי הקפה בכיכר הבימה. כלומר, מה שהיה הבימה. לפני שהתיאטרון הלאומי הפך למוזיאון לתולדות המשפחה. המשפחה, בהא הידיעה. לפני שסולק משם פסלו של קדישמן העשוי שלושה עיגולי פלדה ובמקומו הוצב פסלו של המנהיג, אות תודה על כך שמצא חיסון לנגיף. אומרים שהמנהיג התנגד להצבת הפסל בדמותו, אבל לא הייתה לו ברירה. אומרים גם שיצקו את הפסל החדש מפלדת הפסל הישן שהותך... איך קראו לו? נזכרתי. "התרוממות".

***

בכל אופן, הייתי בעמדת השמירה בנחלת בנימין כשהגיעו הפליטים. הם שאלו אם יש באזור רופא. "תמשיכו ישר", אמרתי להם, "בפנייה השלישית ימינה יש מרפאה. עוד משהו כמו מאתיים מטר". הצבעתי לכיוון. החבר של המלצרית הפצועה, שנראה כמו מנהיג החבורה, הודה לי. 

"רק כדאי שתדעו שזו מרפאה וטרינרית", אמרתי. "אבל זה מה שיש. מצטער.."

נראה לי שהם הבינו. מאז שנעצרה האספקה הרפואית, ואחרי שמרפאת קופת חולים ספגה פגיעה ישירה, המענה הרפואי הכמעט יחיד הן המרפאות הווטרינריות. רק ברחוב שלי יש ארבע כאלה. תמיד צחקתי על זה ששני העסקים הכי משתלמים בפלורנטין זה מרפאה וטרינרית וחנות חיות. עכשיו אנחנו יכולים רק לברך על כך.

***

בדקות האחרונות, ממש בזמן שאני כותב, החל להישמע ירי מקלעים מכיוון צפון. בימים האחרונים נשמעו הערכות שהמתקפה המכרעת תבוא מכיוון מובלעת נווה צדק, ושכל התכונה סביב מתחם נגה זו בעצם פעולת הסחה. 

אולי. אין לי מושג. לאף אחד אין מושג.

***

הבוקר אביב מתה. הווטרינר שטיפל בה עשה הכל, באמת הכל, אבל לא הצליח להתגבר על הזיהום. כנראה שיש גבול למה שרופא חיות יכול לעשות למען אדם פצוע. קברו אותה בחצר פנימית של אחד הבניינים ברחוב ידידיה פרנקל. הייתי בלוויה, אם אפשר לקרוא לזה לוויה. למרות שלא הכרתי אותה, בכיתי. בפעם הראשונה אחרי הרבה זמן. נזכרתי בגברים ובנשים האמיצים שנפלו בשנה האחרונה: בקרב אלנבי. במתקפת שינקין. באסון עזריאלי. בהפצצות של יום השנה למציאת החיסון לנגיף, ממש בזמן נאומו של המנהיג. איזה עיתוי נפלא.

***

הרגע נפלה פצצת מרגמה לא רחוק מכאן. נשמע לי משהו כמו מאתיים מטר. אני כבר יודע לזהות.

ועכשיו עוד אחת. נראה לי שזה מתחיל.

אני חייב לסיים.

אם מצאתם את המכתב הזה, אם אתם קוראים אותו עכשיו, דעו דבר אחד: 

נלחמנו עד הסוף. לא נכנענו.

נלחמנו עד הסוף.



נכתב על ידי
יואב קרן
רוצה להגיב? התחבר

מאוד אירוני.
כותב #855 כתב לפני 2 חודשים

לפחות מצאו חיסון...
ההוא שאינו יודע לכתוב כתב לפני 3 חודשים

מעולה
דניאל כתב לפני 3 חודשים

וואו יואב. מצמרר, מרגיש אותנטי כל כך ולכן מטריד ומרגש וכואב! כתיבה במיטבה
Noga Olmert כתב לפני 3 חודשים

תודה על ההפניה, נהניתי לקרוא. דיסטופיה מצמררת במיטבה
סער ורדי כתב לפני 3 חודשים

נהניתי לקרוא
איציק כתב לפני 3 חודשים

מעולה
רוית גרוסמן דוד כתבה לפני 3 חודשים

יואב יקר, סיפור עצוב, נפלא, מרגש, כואב. כל הכבוד.
אביבית כהן כתבה לפני 3 חודשים

איזו תנופה בכתיבה שלך. קראתי בנשימה אחת. אמת מטרידה ודימיון מטורף.
כותב #829 כתב לפני 3 חודשים

דסטופיה ההחלט אפשרית מצמרר
כותב #719 כתב לפני 3 חודשים

ועל זה יאמר: וואעלייה.... מהימן בהחלט!
קטנה (מרב בן-שושן) כתבה לפני 3 חודשים

סיפור חזק וכתוב היטב!!!!
Gal Perl Finkel כתב לפני 3 חודשים

מרגש וכואב. כמה שאני מתגעגע לפלורנטין.
דור כלב כתב לפני 3 חודשים

מצמרר ומרגש. מרגיש אמיתי כל כך ומעביר את החרדות הכמוסות שלי. התרגשתי והזדהיתי
כותב #825 כתב לפני 3 חודשים


הירשמו עכשיו לדף!
מבטיחים לא לשלוח ספאם במייל,
רק סיפורים ושירים.

כניסה מהווה הסכמה לתנאי השימוש