נמשים

קטנה (מרב בן-שושן)
רביעי 15 ליולי · 3 דקות קריאה

"אחת, שתיים, שלוש, ארבע-" הטקס הסודי של יותם חתם עוד יממה ברצף חסר ייחוד של יממות זהות. הוא לא זכר מתי הוא החל לספור את הנמשים שעל גבה של לורנה, אבל הוא ידע שרק כך הוא יירדם, כמו בכל לילה. הוא כבר לא היה צריך להקפיד להיכנס בשקט. החנה את המונית ברחוב וטרק את הדלת מאחוריו. לורנה ובן ישנו כבר מזמן, וכמו שהוא תמיד אמר: גם אם היה דוהר פנימה עם טרקטור כלום לא היה מעיר אותם. 

מבטו נתקע בראי. בסוף יום ארוך שכזה תמיד הופתע מעט מהמראה שניבט אליו. כבר שנים שהוא לא זוכר איך נראית חולצה מכופתרת או מהו הריח של מכנסיים מגוהצות. "עוד חרא של יום נגמר, תודה" הוא מלמל לבבואתו שנשקפה אליו מהראי בכניסה, "ואיך היה היום שלך?" הוא המשיך את המשחק כשחלץ את הבלאונסטון המהוהות שלו. 

"בסדר, לא רע. ומה חדש אצלך?" השיחה הדמיונית התפתחה תמיד באותה הדרך.

"רחובות ריקים. מלאים באופניים חלודים. לאף אחד אין כסף, בטח לא למונית. הכל רגיל. רגיל ורקוב ואנחנו לא בדנמרק בכלל" הבדיחה הקבועה הצחיקה אותו תמיד. 

אבל הצחוק התחלף מיד בשיעול יבש שאיים לשרוף לו את בית החזה. יותם שלח יד אל המשאף ושמח שהפעם הרוויח את מנת האוויר שחיפש. "זונות!" הוא סינן בלי לכוון את הקללה לשום מקום בעצם ולכולם ביחד. הוא צעד בגרביו לכיוון המטבח. 

"למה עם גרביים??" הוא שמע את קולו של אביו בראשו, אבל הצליח להתעלם ממנו. 

"סימני אבלות בתחת שלי!" הוא נהם לסיר היחיד במקרר שהכיל את המרק של התינוק

 כצפוי הוא לא הצליח לגרום לו אפילו גרם של ריגוש. יותם סגר את המקרר ושכנע את עצמו שארוחה אחת ביום מספיקה. יש לו מספיק רזרבות עדיין. הוא צבט את הגלגל האחרון שנותר מעל חגורת מכנסיו. "נשארת לבד, חמוד" הוא דיבר לעצמו. 

לורנה אהבה אותו מוצק, "אני צריכה מישהו יציב להישען עליו" היא אמרה תמיד כשמשפחתו הקניטה אותו על מבנהו הכבד. והוא היה מדביק לה נשיקה רטובה בתמורה ומרגיש את הדופק מסחרר את שניהם. אבל זה היה בימים אחרים, כשעוד אפשר ומותר היה לחלום על הכל. הוא דרך על הבגדים שהסיר במסדרון וחיכה לזרם המים החמים שחלם עליו במשך כל היום. אצבעות רגליו מחו וסימנו לו שעוד חלום התנפץ. "אינעל העולם!". הוא התקשה להחליט אם הוא מסוגל לעמוד בעוד מקלחת קרה. מה אדם רוצה בסך הכל אחרי עשר שעות נהיגה רצופות? אוכל טרי, מקלחת חמה ומישהו שיחייך אליו. העולם חייב לו כבר 3:0 היום, הוא סימן איקסים בטופס הדימיוני.

"חמש, שש, שבע, שמונה-" זה כבר לא יעזור הלילה, הוא ידע. אקסל התזרים המשפחתי רץ לו ברקע חזק ופועם מדי. טור ההוצאות הטופח הבהב באדום בוהק לעומת החלל הריק של טור ההכנסות הלא קיימות שלהם. מטפלת-חמש מאתיים, שכר דירה-ארבע שמונה מאות, חשמל מים ארנונה-שלוש חמש מאות, וועד בית-שיקפצו להם, גז-לא צריך יש מיקרוגל. השורות המשיכו לרוץ כנגד עיניו העצומות. הסכומים התווספו ללא קול. 

הוא לא הצליח להיזכר בשום דבר טוב, גם לא בריח גופה של לורנה. ידיו התאבנו לצידו. האוויר הפך צמיגי וסמיך והוא דמיין את עצמו נאבק בערמות עפר שמושלכות עליו לבור שכרו עבורו. הוא טעם את טעם העפר וניסה לצעוק, אך בכל פעם שפתח את פיו נחנק מגושי אדמה נוספים. אוזניו צלצלו כאילו חזר עכשיו מהופעה בפארק הירקון. לעזאזל, מי זוכר מה זאת הופעה בכלל היום?! אף אחד כבר לא יודע איך זה מרגיש להידחק בהמון גועש. הנוער של היום כבר שנים לא גונב כסף מההורים כדי לברוח לתל אביב להופעה בפארק שהתייבש והצהיב לגמרי. המשקל על עפעפיו הלך ונעשה כבד יותר. הוא לא ניסה להילחם יותר. עדיף ככה. שורת הכנסות כחולה חדשה צצה באקסל למולו: ביטוח חיים יותם-מיליון וחצי. מזל שאבא המשיך להפקיד לביטוח שפתחו לו באמדוקס לפני שהם קרסו כמו יתר המשק. הוא חייך. טעים העפר הזה בעצם.



נכתב על ידי
קטנה (מרב בן-שושן)
משתעשעת פה.
רוצה להגיב? התחבר


הירשמו עכשיו לדף!
מבטיחים לא לשלוח ספאם במייל,
רק סיפורים ושירים.

כניסה מהווה הסכמה לתנאי השימוש