קציצות

רוית גרוסמן דוד
שישי 17 ליולי · 3 דקות קריאה


היא מניחה את הנייד על השיש רחוק מהגז ומוציאה את הסכין החדה שעוברת בירושה. היא עדין מבריקה והשתקפות פניה מתגלה לה לשבריר שניה כשהיא מניפה אותה באוויר. זיכרונות. היא קוצצת את הבצל במהירות ובמיומנות והצריבה בעיניה מבטאת את כאב ההחמצה. השמן רותח בסיר וצליל הבצל הנצרב מפיח בה נחמה. תיכף יתקרמל לו בצהבהבות וירגיע. היא מנמיכה את הלהבה. טוחנת את גוש הבשר הטרי, מכינה את התבלינים. מסתכלת בנייד לראות אם סימור יצא, הוא אמר שיודיע לה שהוא יוצא מיבנה. היא זורקת את הקציצות לסיר, הרוטב האדום מבעבע. היא מרוצה מהצבע העמוק וניגשת למקלחת. כשיוצאת, אוספת את השיער שלא יראו את הלבן, את פניה החיוורים היא מפדרת ומכסה בורוד. מכניסה לתיק הגדול כלי רחצה, בגדים ותחתונים להחלפה ואת הכדורים. שלא תשכח. 'עוד 20 דקות אצלך' סימור כותב לה. הבטן מתהפכת לה.
את המיניבוס היא שומעת מקצה הסמטה, מכבה אורות, מכניסה את סיר הקציצות לשקית גדולה כחולה שהיתה לוקחת פעם לים כשהילדים היו קטנים, היא סוגרת את גז, בודקת כמה פעמים אם בטוח נעול. חוזרת ומנשקת את המזוזה. "אלוהים ישמור" ממלמלת מתוך הרגל. עליה הוא לא שמר. סימור יוצא אליה ועוזר לה עם התיקים. היא נכנסת מקדימה.
באוטו שתיקה. עד שסימור אומר לה "אל תפחדי, יהיה בסדר". "לא מפחדת" היא עונה אבל הדמעות מאיימות לזלוג. בעליות של צפת היא מבקשת לעצור בצד. יש לה סחרחורת ובחילה. סימור עוצר בתחנת הדלק, קונה לה סודה קרה. הוא יודע שקשה לה. היא לא ראתה את אילן 20 שנה. את הילד האהוב שלה, שהיה מושא גאוותה, בן הזקונים שלה. עיניה היו מביטות בו בהערצה עד היום ההוא שהוא חזר מהבסיס עם יוסי. אבא והיא החליפו מבטים. כל השבת היתה דממה בבית ובמוצאי שבת אבא התקרב לאילן ונתן לו סטירה זועמת ואמר אתה לא הבן שלי יותר. ירד לו דם מהאף והלחי המושפלת שלו היתה אדומה כמו רוטב עגבניות לוהט. היא ישבה שם ולא עשתה כלום, אפילו לא קמה אליו. והוא יצא מהבית עם תיק קטן ולא חזר. היא אפילו לא רצה אחריו, היא לא ניסתה לחפש, היא ידעה שאלפרד לא יעמוד בזה. ובאמת הוא עזב את העולם אחרי שנתיים. וגם היא לא ידעה איך לחיות ככה ומה יגידו האחים שלה. איזה בושה. סימור פגש אותו בתל אביב אחרי חודשיים והם היו בקשר פה ושם. 20 שנה היא הולכת לישון עם לב מכווץ. עם געגוע ואשמה וכעס. לפני שבוע, צילצל הטלפון בדיוק כשהשקתה בחצר, היא רצה עם הכפכפים וכמעט מעדה על המחצלת. כשענתה בהתנשפות, היא שמעה שתיקה. לרגע היא קפאה. ואז הוא אמר "אמא". היא הרגישה איך הדם הסמיך יורד מפלג הגוף העליון דרך האגן לשוקיה הרועדים. גוש כאב התפוצץ בתוכה. היא פרצה בבכי. "נולד לי בן אמא".
עכשיו כל הגוף רועד בלי שליטה וקר לה. סימור מניח את היד עליה. מנסה להרגיע. הם מגיעים לקיבוץ, שער הברזל הצהוב נפתח לאט, הם חולפים על פני הרפת. יפה פה היא חושבת. נזכרת בקיבוץ שהיה ליד המעברה שלהם, געגוע לחיים פשוטים. היא רואה אותם. אילן שלה. לא השתנה בכלל, מחזיק בעגלה. לידו עומד ההוא. היא נושמת עמוק ויוצאת מהאוטו, מסתכלת עליו. ונופלת על חזהו, עוצמת עיניים, מריחה אותו. שנים של כאב מתחילות להתפרק בתוכה כמו מפולת סלעים, והלב דופק בחוזקה. היא לא בטוחה שהיא עומדת בזה. "סליחה מון פיס" היא אומרת בקול צרוד ומתביישת והוא מניח את ידו הגדולה על ראשה. כמו אבא וילדה. היא מביטה בתינוק הרך היפה המביט בה בעיניים גדולות מתוך העגלה. הוא לא משלנו היא חושבת בלב אבל מסלקת מהר את המחשבה. בוא נכנס היא אומרת לו. הכנתי קציצות.



נכתב על ידי
רוית גרוסמן דוד
רוצה להגיב? התחבר

נהדר!!!
ברנשית כתבה לפני 8 ימים

מאוד אוהב את סגנון הכתיבה
כותב #767 כתב לפני 18 ימים

סיפור מקסים
כותב #845 כתב לפני 21 ימים

כתוב נהדר!
מורז ברנדיס כתבה לפני 26 ימים


הירשמו עכשיו לדף!
מבטיחים לא לשלוח ספאם במייל,
רק סיפורים ושירים.

כניסה מהווה הסכמה לתנאי השימוש