אני חיה, זוכר?

מיכל בן מאיר
שישי 17 ליולי · 2 דקות קריאה

עומד וממתין לבואה, מביט על השעון שעל ידו הימנית, מביט עלשעון הרציף, מביט על הרכבת המגיחה מתוך האופק וכלום. הוא לא רואה אותה. 

היא יושבת ברכבת במושב בקומה השניה כי אוהבת להיות למעלה. משם היא יכולה לראות את הנוף. שם היא מרגישה פחות קלאוסטרופובית. מולה יושב איש מבוגר יחסית, אולי בגיל של אביה, 74 או 75.  הוא קורא עיתון. כמו פעם. כמו העיתון שאביה היה קורא בשבת בבוקר מוקדם כשהיא חיכתה לשחק איתו, אבל היה נרדם על הספה לפני שהצליחה.  היא אף פעם לא הבינה למה הוא קם בחמש בבוקר אם חוזר לישון אחכ עד 8-9.

והיא היתה יושבת שם על הספה מולו מביטה בו, מתוסכלת, שוב, כי הרגישה את הבדידות של כל יום שבת.

ועכשיו היא ברכבת בחזרה לביתה. העצים עוברים במהירות מולה, מנסה לספור אותם, מחפשת את הירח בשמים, כמו שהיתה עושה  כשהיתה נוסעת עם אביה במכונית בלילה בדרך הביתה. היתה שוכבת מאחורה על הלמעלה של המושב האחורי, מעל הבגאג׳. מביטה על הירח שליווה אותה כל הדרך הביתה.

מביטה שוב בשמיים. זה אמצע היום, נזכרת, למה שהירח יזרח עבורה?

חיה תוהה אם הוא מחכה לה בתחנת הרכבת. הוא בטח עסוק. בטח ימצא איזשהו תרוץ מדוע לא הצליח להגיע.

אם בכלל יתקשר איתה, שוב.

״אתה מבין שפשוט הייתי צריכה ללכת, רחוק, לא יכולתי להישאר יותר״.

נזכרה בערב שעזבה. נזכרה במבט שלו, לא תשכח אותו. מבט מהול בעצב, בהלה, ומנגד גם הקלה.

היא ידעה שזה בסדר. שהוא יהיה בסדר. זה לטובה. למרות שליבה פעם ועוד רגע קפץ החוצה יחד איתה. היא לא הלכה רחוק. ולא להרבה זמן. עבורה זה עבר כל כך מהר. עבורו זה הרגיש נצח.

חיה יורדת מהרכבת ולא רואה שהוא עומד שם. מביטה בשעון הרציף ותוהה אם לחכות לו. נזכרת שעונד את שעון היד שלו בצד ימין. מי עונד שעון בצד ימין? אף פעם לא הבינה אתהמיוחדות הזו.

״אמרתי לך, זה בשביל שהלב שלי לא יהיה קרוב לזמן שעובר. ללב שלי אין זמן״.

ללב שלו אין זמן. ומה עם הלב שלי?

פתוח לרווחה. ממתין שיבוא ויחבק אותו. והוא לא שם.

חיה צועדת לכיוון היציאה של תחנת הרכבת.

מביטה סביבה ומידי פעם נתקעת עם המזוודה בחריצים שעל הרציף. בכל פעם מחדש מרימה את המזוודה ומשרבבת איזו קללה קטנה, כזו שמוציאה את המתח, את הלחץ, את התסכול.

״את חיה?״ שואל קול עבה ונמוך. היא נעצרת. מסתובבת. ורואה אותו עומד מולה.

״אני חיה, ואתה?״

״תחזיקי במעקה, שלא תיפלי״.

״נפלתי כבר כל כך הרבה פעמים. אני חיה, זוכר? אני מועדת, נופלת, צונחת, אבל קמה, זוכר?״

אבל הוא בכל זאת הושיט לה יד. והיא בכל זאת, הסכימה.



נכתב על ידי
מיכל בן מאיר
כותבת כל מיני הגיגים לעצמי ולמגירות בעיקר.
שני פירגונים
הדף נקרא 15 פעם
רוצה להגיב? התחבר


הירשמו עכשיו לדף!
מבטיחים לא לשלוח ספאם במייל,
רק סיפורים ושירים.

כניסה מהווה הסכמה לתנאי השימוש