סגירה

רוית גרוסמן דוד
ראשון 19 ליולי · 2 דקות קריאה

"תזרוק, תזרוק שוקי. אין מה לעשות עם זה. תזרוק". אני מעיף מבט לפס החם. החבר'ה עובדים כמו משוגעים. כמו הסוף של הריצה- אתה מת מבפנים אבל נותן הכל. אני מבין מה קורה אבל לא באמת מפנים. השרירים שלי בגוף תפוסים, כמו מתכונן לאסון. הגוף חכם ממני. אני מציץ החוצה, רואה אותה יושבת עם האודם בצבע יין. לוגמת, נוגסת, צוחקת. אני לא מאמין שלא אראה אותה יותר. אני אומר לסימי להוציא להן קינוח על חשבון הבית. וניגש לבר למלא שישה צ'ייסרים. חמישה להן ואחד לי. כשסימי ניגשת עם הקינוח אני מגיע ומרים איתן. היא נבוכה. צ'ירס, חיוך, מבט, אני חוזר לסרוויס. בשעה 01:00 המסעדה מתרוקנת. רק אני והצוות מתחילים סגירה. הפעם זו לא סגירה רגילה. המתח מורגש באוויר. אני שם קצת U2 ברקע שאחרון הסועדים עוזב. ואנחנו כמו מכונות שוטפים ואורזים, מזיעים שתיקה. ליה עולה על סולם למחוק את הספיישלים מהלוח. אני מוזג לי עארק בוהה בבית המתפרק שלי. אני נתקע ברגע ואני לא יכול לצאת ממנו. הכל בהילוך איטי. שושן מאגד את הכסאות בערימה, סימי בוכה, דנה מחבקת אותה, שוקי שוטף סיר אחרון לארגז הפלסטיק, אחמד זורק את תכולת המקרר לפח האחורי. אני שקוע בספירת הקופה עד שיד נוגעת לי בכתף, אני מסתובב ורואה את השפתיים שלה עם האודם הכהה. "הי" אני אומר "שכחת משהו?" היא מתקרבת ומחבקת אותי ואומרת "תודה על עשור של מפלט, על אי של עונג, טעמים ואווירה. זה בערך המקום היחידי שאני צוחקת בו". אני מרגיש שאני רוצה לבכות כמו אז בלבנון בלילות במוצב, אז אני בולע רוק כדי לחנוק את זה. אני לא יודע מה לומר אז אני מלמל משהו לא ברור כמו תודה. השיר מתחלף והיא שולחת יד ומובילה אותי למרכז, איפה שלפני רגע היה שולחן 19, אנחנו רוקדים. אני עוצם עיניים ונותן לה להוביל. אני יודע שכולם מציצים מהמטבח. לא אכפת לי. פתאום בבת אחת היא עוזבת אותי, רצה לכניסה מרוקנת את הקופה. אני עומד המום. לא בטוח שזה אמיתי. שוקי יוצא  מהמטבח בריצה, "תעזבי את הכסף" הוא שואג. היא מוציאה אקדח שחור מבריק. "שוקי תעזוב" אני צורח ומרים ידיים. היא מכניסה את הכסף לתיק עם חצי חיוך ויוצאת. סימי נופלת, אחמד שופך עליה מים למרות שאסור. אני מתיישב על הרצפה פחות או יותר איפה שהיה שולחן 8. הם באים אלי מתיישבים סביבי. ברקע שיר שורט, אנחנו בוכים עד שכבר אור בחוץ. תיכף יבואו המובילים. אני מחכה להם ובינתיים מתאר אותה לסמי חוקר המשטרה. אני לא יודע מה אני עושה מחר. אני נועל את הדלת חזק, אף אחד לא יכנס.



נכתב על ידי
רוית גרוסמן דוד
שבעה פירגונים מס-ז, מורז ברנדיס
הדף נקרא 11 פעם
רוצה להגיב? התחבר


הירשמו עכשיו לדף!
מבטיחים לא לשלוח ספאם במייל,
רק סיפורים ושירים.

כניסה מהווה הסכמה לתנאי השימוש