"ערב טוב"

תיאו בלום
שני 20 ליולי · 6 דקות קריאה

כשסגרו את בתי הספר, והתקנות החלו להחמיר, אימא סגרה אותי בחדר, ואמרה שמוטב שאשאר שם עד שהכל יעבור. 

אני מבין, אימא נמצאת בקבוצת סיכון. היא הכי מבוגרת מכל ההורים בכיתה שלי. והיא גם מעשנת די הרבה, תמיד היו לה שיעולים קצת מפחידים כאלה. אז כמובן שעשיתי מה שאמרה. 

החדר שלי הוא מרובע, בגודל חמישה וחצי צעדים, על ארבעה צעדים. או חמש-עשרה מרצפות על עשר וקצת מרצפות. יש לי גם מיטה בחדר וארון, ושולחן כתיבה, וגם את הכלב שלי, אסלן, שאימא אמרה שהוא צריך להישאר איתי, כי היא חושבת שהוא גוש פרווה מסריח. באמת יש לו הרבה פרווה, והוא די מסריח, אבל הוא החבר הכי טוב שלי עכשיו. 

בדרך כלל, רואי הוא החבר הכי טוב שלי, ויש גם את נועה, שהיא חברה די טובה. אבל לא שמעתי מאף אחד מהם מאז שהשיעורים מרחוק הפסיקו, ופסח התחיל. 

כשהיו עוד שיעורים זה לא היה כזה נורא. בבוקר הייתי רואה את פרצופיהם המוכרים של כל הילדים שאיתי בכיתה, ולמרות שלא הייתי קרוב לרובם, עדיין, רק לראות אנשים היה מרכך את הקשיחות בחזה שלי, עד שהרגשתי טיפה שזולגת במורד האף, כמו שקורה תמיד כשאני עומד לבכות. לא בכיתי כמובן, אבל באמת שמחתי לראות אנשים.

דאגתי שאני לא אשתעמם בחדר, אימא שלי תמיד אמרה שרק אנשים שטחיים ורדודים מסוגלים להשתעמם. ואני רציתי להוכיח לה שאני לא שטחי ורדוד, אז קראתי את הספרים שהיא שמרה בספרייה שלנו, אלה שהיא אמרה שצעיר מכדי להבין. קראתי את "בין שתי ערים", ואת "החטא ועונשו", ואת "מטאמורפוזה", וניסיתי באמת להבין אותם, אבל הרגשתי את המילים מעופפות מאוזן אחת לשנייה. 

צפיתי גם בסרטים, צפיתי שוב בכל סרטי ההוביט ושר הטבעות, וניסיתי גם להתעמל, אבל אף-פעם לא הייתי טוב בספורט, היה לי גוף קטן, וזרועות דקות, שנתלו מהכתפיים שלי, כמו בובה. והייתה לי גם כרס קטנה בבטן התחתונה, וככה הייתי גם רזה מדי וגם שמן מדי באותו הזמן.

אחרי שפסח התחיל לא שמעתי יותר מאיש. רואי ונועה לא התקשרו או סימסו, ולא היה לי נעים להתקשר אליהם, אני תמיד חושב שאני מפריע לכל האנשים האחרים לחיות את החיים המעניינים שלהם. לא רציתי שנועה תענה לי רק כי היא חושבת שהיא חייבת, או שרואי ידבר איתי למרות שהוא באמת רק רוצה לדבר עם איתמר. אז חיכיתי שהם יתקשרו אליי, וכשזה לא קרה, רק אסלן נשאר.

"אני שונא את כלא החמש-עשרה על עשר וקצת מרצפות הזה" אמר אסלן. 

הוא לא באמת "אמר"-אסלן, אני מתכוון-הוא כלב. אבל בזמן האחרון התחלתי לדמיין שאסלן יכול לדבר, ואני השבתי לו: "אני איתך, אחי", לטפתי אותו מאחורי האוזן, כמו שהוא אוהב.

אסלן נגח את ראשו בצלעותיי, ויילל "אני רוצה לצאת החוצה. החוצה!"

"אסלן, יצאנו לפני שעתיים" עניתי לו בסבלנות "אימא לא אוהבת שאנחנו בחוץ כל-כך הרבה, בערב נעשה עוד טיול, בסדר?".

אסלן השמיע נביחה לא מסופקת.

לא אמרתי לו את זה, כי ידעתי שזה רק ילהיב אותו יותר, אבל גם החלק הכי טוב ביום שלי, היה לצאת לטיולים. 

היינו עושים שני סיבובים בשכונה, והייתה שמש, ואוויר. ויואב.

האמת היא שיואב הוא הסיבה העיקרית בגללה אמרתי לאסלן שנצא לטיול רק בערב, ידעתי שהוא מטייל כל יום בשש וחצי בערב עם הכלבה שלו, לוסי. 

יואב היה השכן שלי, ארבעה ביניינים הפרידו בינינו, אני גרתי בביאליק שבע והוא בביאליק שבע-עשרה, קומה חמש דירה אחת-עשרה. הוא היה גדול ממני בחמש שנים, בכיתה י"א, באותו בית ספר שאני לומד בו. הכרתי את פניו ושמו עוד לפני המשבר, אבל לא ממש התעניינתי בו אז.

אני זוכר בפעם הראשונה, כשבמקרה יצאתי לטיול עם אסלן בדיוק באותה שעה בה יואב יצא לטייל עם לוסי. זה היה ביום השני של חופשת פסח, עברנו זה על פני זה ברחוב, בכיוונים נגדיים. והוא הביט בי, ואמר "ערב טוב".  הראש שלי היה מורכן, אבל כששמעתי מישהו מדבר הרמתי אותו, ועיניי פגשו את עיניו, הבטתי לאחור, לבדוק אם מישהו עומד שם, כי לא חשבתי שהוא מדבר אליי, אבל לא היה שם איש, רק אני. חיוכו של יואב נמתח אליי, וגם אני חייכתי, בביישנות, כי היה טיפשי להביט לאחור, ומילמלתי "ערב טוב", מחזיר במהירות את הראש שלי לאדמה. אבל לאחר שהמשיך להתקדם, שלחתי עוד מבט אחד אחריו. 

"רק אל תיראה מופתע מדי" נבח אסלן, "זה לא קול".

אבל היה לי קצת קשה לחשוב ולא הקשבתי לעקיצותיו של אסלן. 

מאז אסלן ואני יצאנו לטיול כל יום בשש בערב. וכל ערב, יואב היה עובר ואומר לי "ערב טוב", ואני הייתי מחזיר לו "ערב טוב".

וזה הפך להיות הקטע שלנו-שלי ושל יואב-להגיד "ערב טוב" 

ופעם אחת שמעתי אותו מזמזם את  "While my guitar gently weeps" של הביטלס, ואני הכרתי את השיר הזה, כי אימא שלי מאוד אוהבת את הביטלס, היא תמיד שומעת אותם בנסיעות באוטו, כשאני מתחיל לדבר יותר מדי.  וביום שאחר-כך אני שרקתי "Eleanor Rigby", ואני כמעט בטוח שהחיוך שלו היה רחב יותר כשאמר "ערב טוב". 

בשש עשרים ושבע יצאתי דרך הדלת האחורית אל הרחוב. 

כפי שצפיתי יואב ולוסי התקדמו לעברנו, ואני אחזתי בידי האחת את רצועתו של אסלן וידי השנייה הייתה ב"היכון" לנופף ליואב, לחכות בדיוק לרגע המתאים כשהוא לא קרוב מדי ולא רחוק מדי, לא להגיב מהר מדי ולא לאט מדי.

"ערב טוב" יואב חייך אליי. ואני הרגשתי את התחושה הנפלאה הזו, זו שבשבילה המחשבה שאחרי היום בא מחר, ואחר-כך מחרותיים הייתה נסבלת, כמו חמאה שנמסה על מחבת כשמכינים פנקייקים בשבת.

"היי" הנהנתי אליו בחיוך קלוש. יואב המשיך ללכת. 

ואני הייתי אמור להמשיך ללכת בכיוון הנגדי. אבל כשיואב חלף על פניי, בדרכו חזרה, לא הצלחתי לשלוט ברגליי. נעצרתי דום, חיכיתי שימשיך ללכת, ואז, כשהיה במרחק חמישה-עשר מרצפות מדרכה, או שנים-עשר צעדים בינוניים, סובבתי את אסלן שהביט בי בילבול ושנינו עקבנו אחרי יואב ולוסי.

לוסי שמה לב אלינו ממש לפני ששניהם נכנסו לביניין, מסיבה את תשומת ליבו של יואב גם כן.

"נדב?" הוא הביט בי בעיניים מצומצמות.

"לא חשבת על זה עד הסוף, הא?" אסלן נבח לאיד לצידי, אבל אני רק עמדתי שם כמה רגעים, משתאה מכך שהוא ידע מה שמי.

"אתה צריך משהו?" הוא שאל, מחפש את עיניי.

"חיבוק? אהבה? חום אנושי?" הציע אסלן.

הוא הביט בי במין הבעה כזו שלא יכולתי לפענח כשאמר "איך עוברת עליך התקופה הזו?"

"בסדר, קצת משעמם. איך לך?".

נראה שהוא הופתע מהשאלה שלי "גם לי קצת משעמם" הוא אמר בחיוך. "אלה רק אתה ואימא שלך, נכון? בבית שלך זאת אומרת".

הנהנתי.

"קראת נרניה?" הוא שאל לפתע, ופניי כנראה התעוותו בילבול כשמיהר להוסיף "לכלב שלך קוראים אסלן, לא?".

"אימצתי אותו עם השם הזה" אמרתי. ואחרי כמה שניות נזכרתי בשאלתו הראשונה "קראתי את הראשון" אימא אמרה שספרי פנטזיה זה לילדים קטנים, אז הפסקתי.

"אריה המכשפה וארון הבגדים? זה השני האמת, בסדר כרונולוגי. בכל מקרה, אני לא יודע כמה אתה אוהב ספרים, אבל מצאתי שהם שורפים את הזמן די טוב, יש לי שני ספרים נוספים של נרניה בבית, אם אתה רוצה" הוא הביט בי בשאלה.

"כן, אני אשמח" עניתי, ונלחמתי בחיוך שאיים להימרח לי על כל הפרצוף.

יואב עלה לדירתו, וירד אחרי שתי דקות, שני ספרים בידו, אחד ירוק ואחד אדום, הוא התכוון להגיש לי אותם כשמשך את ידו בפתאומיות.

"אתה שומר על מרחק שני מטר באדיקות?" הוא שאל במבוכה "אני לא רוצה... לגרום לך להרגיש לא בנוח".

"זה בסדר. אם לך זה בסדר" עניתי, הושטתי יד מהססת.

הוא הגיש לי את הספרים, אצבעותינו הברישו זו את זו. דחפתי את הספרים בין זרועי לצד החזה שלי. 

"תגיד לי מה חשבת עליהם, אשמח להשאיל לך עוד." שפתיו התקמצו כשהוא גיחך פתאום "אני מצטער, קצת התנפלתי עליך" הוא אמר במבוכה, והשתתק. "אני פשוט... שיחות ווידיאו זה לא אותו דבר כמו באמת לראות מישהו. אחותי ואבא שלי לא נחשבים".

"אני מבין" עניתי. חייכתי "תודה רבה".

"להתראות, ערב טוב" הוא אמר.

"ערב טוב".

Photo by Nick Fewings on Unsplash


נכתב על ידי
תיאו בלום
הדף נקרא 13 פעם
רוצה להגיב? התחבר


הירשמו עכשיו לדף!
מבטיחים לא לשלוח ספאם במייל,
רק סיפורים ושירים.

כניסה מהווה הסכמה לתנאי השימוש