החייל הטוב

דודו פלמה
חמישי 23 ליולי · 6 דקות קריאה

החייל הטוב | פורד מדוקס פורד

את הרשימה הזאת כתבתי מזמן, לפני 7 שנים בערך. ונזכרתי בה היום משום ששוב שהיתי השבוע במוסך. השהות במוסכים מעוררת בי אהבה אבודה לקריאת פרוזה. אין מה לעשות כל אחד והסטיות שלו.
---------------------------------------------
לצבי נח, תודה שהזכרת לי
כמה אהבתי פעם לקרוא פרוזה

לפני יומיים סיימתי לקרוא את ‘החייל הטוב’ של פורד מדוקס פורד.
ישבתי בחדר המתנה של מוסך בקריית שמונה וחיכיתי שיסיימו לעשות ליונדאי גטס שלי טיפול 15,000. אנשים נכנסו ויצאו כל העת ללא הרף. גבר נמוך ומוצק הציק לפקידת הקבלה, הטלוויזיה בחדר ההמתנה עלצה תוכנית בוקר מקומית עם דצה, מבחוץ חדר הריח המתקתק של העופות שנארזים עכשיו במפעל ‘עוף הגליל’ ועטף את כולנו במתיקות מבחילה. כל אלה חלפו רק מעל לראשי. ישבתי שם וסיימתי לקרוא את ‘החייל הטוב’ כאילו אין עולם מסביבי. או יותר נכון כאילו אני פוגש בעולם באופן שכבר הרבה זמן לא חוויתי.

ולפני שאני אומר משהו על הספר אני חייב בגילוי נאות:
לפני כעשר שנים קרתה לי תקלה קיומית, הפסקתי לקרוא פרוזה.
אני חושב שאתם לא מבינים מה זה בעצם אומר בשבילי להפסיק לקרוא פרוזה. מגיל חמש אני מה שנקרא תולעת ספרים. בגיל 12 סיימתי לקרוא את כל הספרים בספריה של הילדים בקיבוץ, וקיבלתי אישור חריג מועדת חינוך ‘להחליף ספרים’ (כך קראו לזה אצלנו) בספריה של המבוגרים. מאז אני קורא כפייתי של ספרים. ללא הפסקה, משהו כמו ספר ביום (בכמה שעות למעשה). לא שיחקתי כדורסל אלא אם הכריחו אותי. לא נמשכתי לנהוג בטרקטור ג’ון דיר כמו כל בני גילי, רק רציתי לקרוא. הספרים, בעיקר הפרוזה, היו הפרוזאק שלי.

עד שלפני כעשר שנים לקחתי ליד ספר כלשהו של פול אוסטר ואחרי שני משפטים נתקפתי בשעמום, ממש ביצת השעמום האינסופי. לא יודע מה השתבש. האם זה משהו ביולוגי, או מנטאלי, אבל מאותה העת אני לא יכול בשום אופן, גם אם תצמידו אקדח לרקתי, לקרוא פרוזה.
לעומת זה התברר לי שהקיבה הספרותית שלי מוכנה לצרוך מאותו רגע רק שירה ופילוסופיה. ומאז ברוך השם והמקום, בתנאי שהוא קיים, אני קורא רק שירה ופרוזה. להוציא פעם אחת שקראתי את ‘הר אדוני’ של ארי דה לוקה, לא היו יוצאים מן הכלל. ואם תחשבו טוב אז בעצם ‘הר אדוני’ הוא שירה צרופה אז זה לא ממש נחשב.

לפני שבוע כשחזרתי מירושלים קפצתי לבקר את ידידי צבי נח. ישבנו במרפסת שלו ואכלנו ארוחת צהריים מופלאה שבישל במו ידיו. מכיוון הוואדי עלתה במפתיע רוח צוננת, עברה בעלי השיחים שבגינה והגיעה אלינו לצנן את היום שהיה חם באופן לא מפתיע לעונת המעבר שנמצאנו בה. אכלנו ודיברנו על החיים ובעיקר על ספרות ושירה. לא עבר יותר מדי זמן והתברר לנו מה שהיה ידוע מלכתחילה, שלמעשה הופרדנו בלידתנו מבחינת הרגלי צריכת המזון הספרותי שמקיימים אותנו, וששנינו קוראים באופן כפייתי מכל הבא ליד ספרות טובה.

לפני שנפרדנו שאל צבי בתמימות אם קראתי את ‘החייל הטוב’ של פורד מדוקס ואני אמרתי שלא. (הערת ביניים הכרחית: ממש לא ברור לי איך הספר הזה חמק ממני. היו לי לפחות שלוש הזדמנויות לקרוא אותו בתקופה שהייתי גורס ספרים כמו פוד פרוססור. באחת הפעמים לקחתי אותו מחבר מתוך כוונה ברורה ונחרצת לקרוא בו, אבל עוד באותו ערב הוא נעלם. אחר כך התברר שחבר אחר, בדק אם אני מתכוון ברצינות לכך כשאני אומר תמיד ש”מי שלוקח ספר מחבר שלא על מנת להחזיר איננו נקרא גנב, כי נכסי רוח שייכים בעצם לכלל האנושות”. בכל אופן הוא נעלם ואני קראתי מאות ספרים אחרים ודילגתי עליו בחן).

צבי נח אמר “חכה רגע” ונעלם בחדר הסמוך, ושב משם כעבור זמן לא רב כשהוא אוחז בידו עותק מהוה של הספר הירקרק של מדוקס. חשתי ברע, זכרתי שליאונרדו דה וינצ’י כתב באיזשהו מקום שאם אתה רוצה לצייר אדם מת תכניס ירוק מתחת לצבע של העור.
גנחתי בייאוש והסברתי לצבי נח שאני לא קורא פרוזה כבר עשר שנים, ושאין סיכוי בכלל שאני אצליח לקרוא את הספר. צבי נח מצידו עשה לי טובה גדולה ולא וויתר לי ואני יצאתי משם עם הספר תחת זרועי.

במשך כמה ימים הוא היה מונח על השולחן כשאני לוקח אותו ומניח אותו חזרה פעם אחר פעם. ואז קרו שני דברים. חטפתי שפעת והייתי צריך לעשות טיפול 15 אלף ליונדאי גטס. עלה בדעתי שיש כאן בדיוק מה שקורט וונגוט קורא לו “רצה המקרה”. לקחתי את הספר ונסעתי למוסך. ובמשך ארבע וחצי השעות הבאות שבהן המתנתי (רצה המקרה והיה צריך להחליף לרכב את הבורג של ההגה ונסעו להביא את החלק מטבריה, זה מוסך בצפון הרחוק חברים וחברות) גמרתי לקרוא את הספר.

קודח מחום בקריית שמונה, בחדר המתנה של מוסך, קראתי את הבנזונה של הספר הזה בנשימה אחת. למעשה אני לא זוכר בכלל שנשמתי. האמת, על הספר הזה לא צריך ואולי גם אסור לדבר. צריך לקרוא אותו.
כל מה שאומר יהיה חסר משמעות ולא יגיד מאומה על מלאכת המחשבת הספרותית שנעשתה כאן. לכן לא אומר מילה על מה קורה בסיפור אלא על מה שהוא עולל לי. יהיה גם חסר משמעות לציין שכמוני גם התרבות העולמית החמיצה את הספר הזה שנים רבות עד שנזכרה בו.

פורד מדוקס מפרק ללא הרף את הסיפור שהוא מספר לנו עד לרסיסים הגבישיים האחרונים שלו, ובכל פעם אתה שב ורואה בהם מחדש את השלם. הוא איננו שופט אף אחת מדמויותיו ובכל מקרה הוא מראה אותן בכל מורכבותן ובחוסר יכולתן להתגבר על אנושיותן הטראגית. ולכן הן גם צודקות וטועות, רעות וטובות, מנוולות וצדיקות כאחת. פורד מדוקס כל כך נוכח וכל כך נעדר כמספר בעת ובעונה אחת עד שהקריאה בספר בהכרח הופכת להיות כמעט לחוויה אקסטטית. כל כך יפה הספר הזה שרציתי לבכות.

אפילוג:
פורד מדוקס מספר שרצה בכלל לקרוא לספר בשם “הסיפור העצוב ביותר”, אך מאחר והוצאתו לאור התעכבה עד שפרצה מלחמת העולם הראשונה, ומר ליין, המוציא לאור, הפציר בו ללא הפסק להחליף את שם הספר לכותרת שתגדיל את סיכויי המכירה שלו, שלח לו פורד מדוקס מיברק ובו כתב באירוניה: “מר ליין היקר למה שלא תקרא לו ‘החייל הטוב’?” וכעבור שישה חודשים התפלץ פורד לגלות שהמו”ל הוציא את הספר לאור תחת השם הזה. ‘החייל הטוב'.

הספר ‘החייל הטוב’ נכתב על ידי פורד בגיל ארבעים. בעיקר משום שפורד לא האמין שלפני גיל ארבעים אפשר או ראוי לכתוב רומן. כנספח מופיע בסוף הספר מכתב הקדשה לסטלה פורד, ובין שאר הדברים הוא כותב לה:
"ביום שמלאו לי ארבעים התיישבתי אפוא להראות מה אני יכול לעשות – והתוצאה הייתה ‘החייל הטוב’. התכוונתי במלוא הרצינות שזה יהיה ספרי האחרון. דעתי הייתה – ואינני בטוח שאיננה כזאת גם היום – שדי לו לאדם אם יכתוב ספר אחד; ובשעה שנסתיימה כתיבת ‘החייל הטוב’ נראה היה שלפחות לונדון, ואולי העולם כולו, עוברים לשליטתם של סופרים חדשים יותר ורעננים הרבה יותר. אלה היו ימי הלהט של הסופרים הקוביסטים, הוורטיציסטיים, האימאז’יסטיים ושאר הצעירים הקולניים והמרדניים של אותו עשור רענן. ראיתי אפוא בעצמי מעין צלופח המגיע אל הים העמוק, מביא לעולם את צאצאיו ומת – או שחשבתי, כיוכָנִי (ציפור אגדית שמטילה ביצה ענקית אחת המטביעה ערים שלמות), שהנה הגיע לקיצו הזמן שהוקצה לי, הטלתי את ביצתי האחת, ועכשיו אוכל למות..."

כמה מילות פרידה אישיות: פורד מדוקס פורד, חבר טוב של ג’וזף קונראד (האמת, גם אני באיזשהו מקום הייתי רוצה להיות חבר של ג’וזף קונראד), סופר ענק שכמוך, אין לך אפילו קצה של מושג ירוק מה שהביצה האחת שהטלת עשתה לי (אגב, היו לו עוד ביצים). תודה, תודה שהזכרת לי כמה אני אוהב ספרות. תודה שעוררת בי, אולי בפעם האחרונה, את הדבר הכול כך לא מובן מאליו הזה שגורם לך לרצות לקחת ספר ביד ולהסתלק לכמה שעות מהעולם המעצבן והבלתי נסבל הזה, אל עולם מעצבן ובלתי נסבל אחר, אלטרנטיבי, המתרחש ורוחש בין דפים של ספר, ואפילו, ליהנות מכך. כאשר מפעם לפעם עלה קולך המשתעשע בי ואמר: הי, אל תדאג זה רק ספר, תכף יגמרו לטפל ברכב שלך ואתה תוכל להיכנס אליו ולחזור בשקט הביתה ולשוב ולהמשיך להתרגז ולהתייאש ולהילחם בכל הדברים הרגילים המסעירים האלה שמטרידים אותך וקרויים בפי כל חייו של אדם.
(בפעם האחרונה? מי יודע. אולי מתישהו ירצה המקרה שוב)



נכתב על ידי
דודו פלמה
שלושה פירגונים ממורז ברנדיס
הדף נקרא 16 פעם
רוצה להגיב? התחבר


הירשמו עכשיו לדף!
מבטיחים לא לשלוח ספאם במייל,
רק סיפורים ושירים.

כניסה מהווה הסכמה לתנאי השימוש