קורונה בפריז - יומן בשלושה קולות #10

דורון גרוסמן
שני 27 ליולי · 2 דקות קריאה

25.03.20


יום 10 - למי צלצלו הפעמונים
 

לרשומה הקודמת         לרשומה הבאה

 



דיסקליימר: הכתוב מטה אינו תיעוד נאמן של המציאות. הוא בקושי תיעוד, ויותר סיפור ומקור לשחרור קיטור. ולגבי נאמנות- צריך לשאול את מאהבותיו. אין לקבל החלטות כלכליות או בריאותיות לפי הכתוב בו.
 



היום, לחגיגות הקבועות בשעה שמונה קדמו הדהודי פעמונים של כנסייה מרחוק. איננו יודעים איזו כנסייה או לכבוד מה, אבל הם נמשכו מעל ל 10 דקות. היה מאוד יפה, וגם קצת עגום, אוירה ימי ביניימית שכזו.
אבל הבטחתי לעצמי שהיום יהיה פוסט שמח ולא עגום, ולא מונפץ. אז הנה

היום קיבלנו מתקן טיפוס/אוהלמשחק/לוח לבן. לא זה לא מה שהזמנו בפעם הקודמת ולא הגיע, על זה עוד נקבל זיכוי. מדובר במוצר אחר, והוא מדהים! 
"בית! וגג! וחלון קטןקטןקטןקטןקטן! וגג! גג! קו-קו!"
האושר, אותו זוהר זהוב שנפלט כאשר חלקיקי שמחה חוצים את האויר במהירות גדולה ממהירות האור ושניתן להבחין בו רק כאשר ריכוזם גדול במיוחד, פרץ מעיניו וחיוכו. לרגע קטן הכל נשכח, הרצפה, השמים, השמש, אבא ואמא, היו רק קופיף ואוהל, ונחת על פני תבל.

הכוונה היתה לאתגר את הקופיף, אבל הוא השתלט עליו במהירות שיא והחליט שהצד השני הוא מגלשה למרות שהוא בכלל לוח לבן לצייר עליו. כנראה שלא נגיע לשם, אבל סביר שמצאנו דרך חדשה וירוקה להפיק חשמל לכל הבניין.
מזל שטיפוס זה טיפוס, וגם אם אינטלקטואלית הוא לא מאתגר, הוא עדיין מעייף פיזית. נראה שזכינו, לפחות לתקופה, בחצי שעת שקט יומית.
טוב אז 5 דקות, אבל הי גם זה משהו! אתם יודעים איך זה הולך הרי - קח פסק זמן, רגע מתוק של עלית. 
סליחה, רגע מתוק בחיים.

הייתי נותן את הזרת של השכן עכשיו בשביל פסקזמן....למשהו יש פסק זמן בשבילי?

זה מוזר איך החיים נעצרו, בבת אחת.
כולם עוד משחקים את המשחק של עובדים מהבית - אבל כולנו יודעים עמוק עמוק שאנחנו בעיקר עובדים על עצמנו. אם חיינו טובים, או רעים, מאושרים או מדוכאים. הסגר הזה הוא מגבר של מצב קיומי זה. ככזה, הוא יכול לשמש לנו כמראה, אישית וחברתית המשקפת את המציאות שבנינו סביבנו.
והאמת? די טוב לי בינתיים, כן יכול להיות נורא, והעתיד ממש לא וודאי ואפילו מפחיד, אבל כרגע ממש עכשיו טוב לי, בייחוד כשהקופיף מחזיק את ידי מתוך שנתו תוך כדי כתיבת שורות אלו, ומפליץ כמו קטר. כן כזה אני, חזיר יבלות.
ואם יש דבר אחד שלמדתי בינתיים, הוא, שבסוף ההתפרצות הזו, כשהכל יעבור ויישכח אנחנו עוברים אל הכפר ונסתדר שם. עם חצר, ועצי פרי, בטירול או בגליל או בווילס, ועם שלולית בוץ ענקית. כמו פפה.



נכתב על ידי
דורון גרוסמן
כותב מגרה מקצועי. כיום גר בפריז,כותב יומן סגר.
היה הראשון לפרגן
הדף נקרא שלוש פעמים
רוצה להגיב? התחבר


הירשמו עכשיו לדף!
מבטיחים לא לשלוח ספאם במייל,
רק סיפורים ושירים.

כניסה מהווה הסכמה לתנאי השימוש