שרה

כותב #848
רביעי 29 ליולי · 4 דקות קריאה

"תהיי מוכנה" אימה אמרה. פניה נצמדו אל לחיה של שרה בליטוף ענוג.

"מוכנה למה?" עיניה של אימה היו פתוחות לרווחה משלימות הבעה אותה לא הכירה. 

"אני אומר לך מתי."

"מתי מה?" שרה שאלה, אך אימה לא ענתה. 

טלטול קצר וחזק. המכונה החלה בתנועתה. כל כך צפוף. היא חשה חיכוך של גוף זר בגופה. 

היא חשבה על הדרך אותה עברו. ריח הצרכים, הדם והלכלוך, היה תלוי בחלל כמו היו הם עדיין בבטן הגדולה. נוברים ברצפה המטונפת, כדי להרים את האוכל המועט שנזרק לעברם, מתוך הרשת בתקרה. 

זכרונות של אלו שלא זכו להגיע הציפו אותה. היא עשתה כל שיכלה לדחוק אותם ממחשבותיה. אולי היה זה סוג של מבחן? אם כך, היא בוודאי עברה.

שרה נעה לעבר קירות המתכת הקרים והגבוהים. היא העבירה את פניה אל מול קרן שמש דקה וחמה, שחדרה דרך חור בתקרה. היא התקדמה וניסתה ללכוד פיסת אור צבעוני שובבה. אמה עצרה אותה. "עוד לא, שרה. אחרי השירה." 

מה אז? תהתה.

קרן השמש נעלמה וקול ענוג נשמע. אימה פתחה בשירה. אחת, אחת, כולן הצטרפו. מילים יפות שאת משמעותן יכלה רק לדמיין. כמו כולן, גם היא הצטרפה. המילים שיצאו מפיהן, בקול אחד, עטפו אותה בחום. בתקווה.

"שמיים כחולים. הר וגבעה.

אדמה חומה, אדמה רטובה, אדמה אהובה.

מזון ללא סוף.

ביחד לרוץ.

הרחק ממכונה, הרחק מחומה.

להיות חופשיה."

"להיות חופשיה". שרה חזרה. 

"תעלי על כתפי." אמרה אימה. שרה בחנה את פניה ולא הבינה. זרועות וראשים נשלחו לעברה, מחצו אותה, דחפו אותה למעלה. היא נעמדה על גב, על כתפיים. האם הן היו כתפיה של אימה, או של מישהי אחרת. היא כמעט ונפלה. משהו ליטף את ראשה. התקרה. יריעת בד שהתנפנפה וחבטה קלות בראשה. 

היא הסתכלה מטה. ראשים וידיים כולן צפופות צפופות, כמו רצפה. משטח נע כאחד, הוביל אותה לכוון הפינה. רגלה התחלקה ושרה כמעט ונפלה. היא  נשענה על הקיר וחשה את הרטט הקבוע של המכונה. מלמעלה נראו כולן בדיוק אותו הדבר. "אמא, איפה את?" היא קראה. חזה של שרה כאב והתכווץ בחרדה.

"אני כאן," הגיע קול מרחוק. פניה של אימה, עיניה גדולות ועצובות, מלאות אהבה. שרה ניסה להגיע לכיוונה, אך המשטח זז עימה, מנע בעדה. שוב טלטול ורעש חזק והמכונה האטה ואז המכונה הסתובבה, רגליה כמעט וכשלו, אבל נעמדה חזרה. 

"עכשיו!" הן אמרו לה. שרה בחנה את פניה של אמה. אימה הנהנה "עכשיו זה הזמן, שרה." היא אמרה. "זמן למה, אמא?" קיר הברזל הקר התחכך בכתפה. 

"לקפוץ ילדה, לקפוץ!" כולן עונות לה. היא מסתכלת סביב. אף אחד אחר לא קופץ. "ומה איתכן?" שרה שאלה בבהלה.

"אנחנו חלשות" הן ענו לה.

"אבל," היא אמרה "גם אני חלשה."

"את הכי חזקה שאי פעם תהיי." חתכו מילותיה של אמה.

היא נדחפה אלעל ולשניה, נלחצה אל יריעת הבד הכחולה. ראשה של שרה בקע תקרה וחתיכת שמים כחולים נפתחה, מעל ראשה. צבעים ירוקים, צהובים, אדומים, סינוורו את עיניה. הם היו מסודרים בצורות שמעולם לא ראתה. "קפצי" הן אמרו לה. אך שרה קפאה. הם התחילו את השיר שוב מהתחלה, והיא לא היתה בטוחה, האם זה היה בשבילם או בשבילה?

היא צעקה, כשהן דחפו אותה. ידיה ורגליה נשלחו, להיאחז בקצה קירות המכונה. עיניה של שרה נפערו בפחד. אצבעותיה החליקו. תקועה בין ראשים ושמיים, בקושי הצליחה להרים את ראשה. 

ערמות, ערימות של אדמה. אולי הרים היו, כמו בשיר, מרחבים, משטחים ירוקים, מקום לרוץ. "אני נופלת." הספיקה לפלוט לפני שאבדה לה אחיזתה. נשימתה נעתקה. גופה הערום הסתובב באוויר ואז הוטחה בחוזקה ברצפה שחורה וקרה. כאב חד פילח את גבה והתפשט לבטנה. אור סנוור את עיניה והיא הטתה את ראשה. 

בהלה אחזה בה כשראתה שהמכונה המשיכה בדרכה. היא נעמדה. ניסתה לא לתת לכאב לעצור אותה. היא פתחה בריצה אחרי המכונה, מידי פעם רגלה הכשילה אותה והיא מעדה, "אמא, אמא" זעקה.

"תזכרי אותנו." היא שמעה שירה, "תזכרי את השיר" חשבה ששמעה את אימה אומרת, או שהיתה זו מישהי אחרת. 

שרה רצה אחריהן, מהר ככל שיכלה. עד שלא עמד לה כוחה. הכאב התגבר ברגלה. לא היה ביכולתה להשיג את המכונה. שרה נעצרה. היא היתה לבדה. 

רגליה טופפו לאורך השביל השחור, בזמן שהשמש זזה למרכז השמיים. היא החליטה לעזוב את המשטח השחור.

שרה הרגישה שוקעת והביטה בכפות רגליה אשר בקעו מרבדים של עלווה ירוקה. עלים בצבע ירוק משכר. דגדוג של דמעה ירד במורד לחיה. האם על המרחב המסנוור או על אובדן אימה?

שרה הלכה שעות בשדה הזוהר. העשב לעיתים כה גבוה, ליחך את בטנה. שרה לא הרגישה יותר רעבה. שדה מלא במזון, פירות וירקות מונחים לפניה על מצע ירוק. 

עלתה בה מחשבה שאולי היא חולמת, או אולי היא מתה? הרי הכל היה כל כך הרבה. כל כך סביבה.

ציפור צהובה ריפרפה בכנפיה מולה. נעמדה על כתפיה. "שלום ציפור" שרה אמרה, לא מצפה לתשובה. הציפור עפה לה והיא עקבה אחריה עד שהוביל אותה מבטה, לשתי צלליות אשר עמדו מולה. שרה נעצרה בבהלה. הפנתה את ראשה. עוד ועוד דמויות נעו סביבה. אולי הם חיכו רק לה.

היא הסתובבה. אין לאן לברוח. נשימות מהירות לא הצליחו להכניס לראותיה את כמות האוויר שהיתה צריכה. שוב מעדה. חשה את הכאב החד ברגלה. מתי הם הספיקו להקיף אותה? "אמא" צעקה. 

"תזכרי את השיר" זכרון קול אימה ענה לה. היא פתחה פיה ושרה את השיר.

על שמיים כחולים. על הר, על גבעה.

על רגליה שחשו שדות ואדמה רטובה, אדמה טובה.

מזון ללא סוף, עולם ללא גבולות. 

הרחק ממכונות, הרחק מחומות.

שרה ידעה מהו חופש, גם אם רק לשבריר של שניה. אך האם הם באו להציל אותה, או לקחת אותה חזרה?

תבחר אתה.



נכתב על ידי
כותב #848
12 פירגונים מדור כלב
הדף נקרא עשר פעמים
רוצה להגיב? התחבר


הירשמו עכשיו לדף!
מבטיחים לא לשלוח ספאם במייל,
רק סיפורים ושירים.

כניסה מהווה הסכמה לתנאי השימוש