תורת הכאוס (חלק I)

א. וידי
שישי 21 לאוגוסט · 2 דקות קריאה

לא היה במה להיאחז. הימים עברו כהרף עין בחדר זה של הזיכרון. הספרייה הגדולה ניצבה בו כמוניומנט שקט ועתיק, חוכמה של מאות מוחות בצנצנת שניצבו וקבעו את עיניהם באדם אחד. מתבוננים בשתיקתה. מילותיהם צפו בחלל האוויר ויצרו אטמוספירה מלנכולית, שמבכה דבר אחד קדוש: מות ההשראה בליבו של אדם. 

היא ישבה למרגלות הספרייה וכשידיה נחו על המקשים הרגישה מחסום רגשי עמום, כמעין סערה המבשרת לבוא, חומת ברלין שמשתי צידיה יושבים גרמנים צעירים. נשענים ובוהים משני צדיה בצד המזרחי או המערבי. וכשהיו רוצים לעבור גדרות התיל והצלפים חיכו להם. הספרים ניצבו על המדפים, כחיילים ממושמעים המתגאים במדיהם הכחולים, הכריכות, ובכומתה, כותרות הספרים. הם נכתבו על ידי אמנים. גאונים. גדולי היוצרים בעולם המודרני והפוסט-מודרני. אחדים מתו עקב שתיה מופרזת של אלכוהול, אחרים שכבו עם זונות בלילה וכשהיו חוזרים מבתי הבושת כתבו על אודות גופה של אישה, תיארו אותה באופן קדוש. הנשים ששכבו איתן בתשלום היו רחוקות מלהיות קדושות. הסופרים האלה שאלו את עצמם מדי לילה: מהי בכלל האהבה? והם ניצבו וחרצו את עיניהם בדמות הכפופה שישבה ליד שולחן הכתיבה והקלידה מילים ומחקה אותן. לסירוגין. כל משפט פער פצע. כל משפט שנמחק היה כמו אכזבה שאין לאפשר לה לפגוש את אוויר העולם. אצבעותיה הקלידו, מחקו, דפקו על המקלדת בזעם בל יתואר. ואז בייאוש. ואז היא הפסיקה לכתוב. 

הספרים המשיכו להתבונן בה בקשב רב. היא ישבה מולם ונעצה את עיניה בהם בחזרה, לא מתביישת לנהל קרב מבטים כזה. היא בהתה במילן קונדרה. הקלות הבלתי נסבלת של הקיום. הספר בעל הכריכה הסגולה יצר בה תסכול, משפטי המפתח – זה מוכרח להיות כך – התנוססו אל מול העיניים שלה. על העיוורון. חוסר האונים של האדם אל מול גורלו הטיפשי! הניצוץ. טירופו של ג'ק שלח אותה לשיטוט ברחובות, שלח אותה לדמיין את מחוזותיו של ה"אוברלוק" בהרים מושלגים. נשים מעטות בהו בה מן המדפים. את "תהום הבדידות" מעולם לא הצליחה לסיים, היא קראה אותו בהתייפחות וסגרה אותו כשאוליביה גירשה את סטפן. היא התבוננה בספר השירים של יונה וולך, שמה היה מודגש בצבע אדום, זרחני, של טירוף. בצבע הזה דמיינה את התפוח בו נגסה שלגיה. ומשמאל לספרה ניצבה אנתולוגית סיפורת נשים עברית. היא לא קראה אותה. לא התחשק לה לקרוא עוד ועוד על הגברים הקורצים, החצאיות המתרוממות מעלה ותחושת הפחד האוחזת באישה כאשר הגבר שלה מחזיק אותה בלהט, בתשוקה, בכוח פראי שאינו מתמסר.

בכתיבתה, היא הרגישה בודדה. תמיד שאלה את עצמה מה חסר לה במדף הספרים הקולוסאלי הזה. "כן", הייתה אומרת להם, כאילו בובות קטנות המייצגות כל אחד מהסופרים והמשוררים ישבו על גבי הספרים – "לו הייתי יושבת ליד מכונות הכתיבה שלכם והמחברות המשורבטות שלכם הייתי כותבת משהו אחר." והם היו מגלגלים את עיניהם ושואלים אותה – "מה, מה היית כותבת?" והיא הייתה עוצרת לרגע, מהמונולוג המאיים להתגלגל מגרונה. צמרמורת איטית חלחלה בגופה כשהייתה חושבת על סוגיות מורכבות כמו יחסי נשים-גברים, בורגנים-עניים, שחורים-לבנים, מדינות עולם ראשון-מדינות עולם שלישי, יחסי אני-אתה בובריאניים ותפיסה הדוניסטית. ולשאלה מה, מה היית כותבת? הייתה עונה – משהו שאתם לא הייתם מעלים בדעתכם לכתוב. ואז היו הדמויות כמו מסתכלות אחת על השנייה, מקרבות את הסיגריות לפה, לוגמות מן האלכוהול, וצוחקות בהיסטריה, על אמירותיה.



נכתב על ידי
א. וידי
היה הראשון לפרגן
הדף נקרא 14 פעם
רוצה להגיב? התחבר


הירשמו עכשיו לדף!
מבטיחים לא לשלוח ספאם במייל,
רק סיפורים ושירים.

כניסה מהווה הסכמה לתנאי השימוש