מדבריות קהיר

א. וידי
שלישי 1 לספטמבר · דקת קריאה

גוף חסר חיים בלב מדבר. אני הולכת אל התל בלילה, יחפה. חסרת כוחות. אני לא צריכה את חפירה. אני לא צריכה לדעת מה נמצא שם. אני לא צריכה לבכות. אז אני חופרת בידיים שלי אדמה חולית, גרגירי זכוכית, מלאה בלכלוך. הכוכבים מביטים בי בזלזול, כך גם הרוח, הודפת זיעה. כשאצבעות ידיי ייגעו באצבעות ידיי המתות אני אבכה. אני אדע שזה נכון. אני מפסיקה לחפור, הידיים שלי כבר התחפרו באדמה. לתחנה האחרונה יש ריח של אדמה יבשה, וזה מטריד. אם רק הייתי יודעת לצאת מתוך עצמי ולהשאיר את עצמי במקומות אחרים. כמה קברים ניסיתי לחפור? למה לא מצאתי כלום? מי ינחם אותי אם לא אור הירח? אני נשכבת על התל. הרוח מייבשת את הדמעות שלי.

 

נווה מדבר

פי מלא עשן

תן מתעמר בישנים.



נכתב על ידי
א. וידי
חמישה פירגונים מאיילת, ס-ז, מורז ברנדיס
הדף נקרא 17 פעם
רוצה להגיב? התחבר


הירשמו עכשיו לדף!
מבטיחים לא לשלוח ספאם במייל,
רק סיפורים ושירים.

כניסה מהווה הסכמה לתנאי השימוש