זמן

קטנה (מרב בן-שושן)
שישי 11 לספטמבר · דקת קריאה

את כל שלא יכול היה להגיד לה בקול, שמר לרגעים הארוכים בהם יטפטפו חומרי ההרדמה לזרועה והיא תרחף מעל פני המים, בין תודעה להיעדרה, בעולמו.

הוא היה בטוח שגם היא כמהה אליו, למרות שידע שהזמן שלה שונה משלו, והרגעים בהם היא שלו, הולכים ומתמעטים עם חלוף השנים. הזהירו אותו שכך יהיה. לרוב הוא אף שמח על כך, הרי תמיד רצה שתחייך שוב. אבל ההכרה כי הוא נעדר מחיוכיה, עדיין קשה לו.

זרועה מושטת לשמאל. הוא רואה את פרצופה המתעוות בכאב דקירת המחט, והנה, עוד רגע והיא תפקח ליבה אליו, שוב.

"ידעתי שתחכה לי!" קולה מצטלצל אליו מרחוק וידיה המושטות אליו מבטלות את כאב הגעגוע של שניהם. כאילו לא נפרדו מעולם. 

"יש כל כך הרבה להספיק, והזמן קצר-" קולו ממהר אותה,

"ששש! אנחנו אדוני השמיים והארץ עכשיו. והרי 'זמן' הוא רק המצאה של אלו שממהרים לשווא. תן להרגיש אותך שוב" היא לוחשת ללא קול ללוח ליבו הצמוד לליבה, ומעבירה ידה לאורך חוליות עמוד השדרה שלו, לאט לאט, חוליה חוליה, כאילו מונה את שנות געגועיה במפרקיו. מגע עורו לעורה מזכיר לה נשכחות: בקרים מתעצלים של ביחד, לילות דאגה ממרחק, צחוק של סודות קטנים והאושר המוחלט בידיעה כי הם שניים.

"לא! אל תלך! לא שוב-" היא נזעקת אחר דמותו הנמוגה עת היא נקרעת לערותה,

"אין לי ברירה, קטנה. מישהו ממהר שם למטה, רוצים אותך שם."

"אני אחזור! חכה לי עוד" ידיה מגששות היא קוראת אחריו בדמעות לאפילה.

 

"יופי, היא חזרה!" הקולות סביבה צוהלים, "בוקר טוב, איך את מרגישה? אבל למה את בוכה??!"



נכתב על ידי
קטנה (מרב בן-שושן)
משתעשעת פה.
רוצה להגיב? התחבר


הירשמו עכשיו לדף!
מבטיחים לא לשלוח ספאם במייל,
רק סיפורים ושירים.

כניסה מהווה הסכמה לתנאי השימוש