כשראית אותי לראשונה, אחרי כל כך הרבה שנים

דורון גרוסמן
שני 14 לספטמבר · דקת קריאה

כשראית אותי לראשונה, 
אחרי כל כך הרבה שנים,
האם זכרת?
האם חשבת עלי כשסידרת שערך 
וצבעת בשני את שפתייך טרם המפגש?
האם קולות הנפץ חזרו להדהד
באזנייך? 
וריח הגשרים השרופים,
שלא נאמר הבשר החרוך,
דבק לנחיריך?

כשראית אותי לראשונה,
אחרי כל כך הרבה שנים,
ושערי האפיר קלות
כאפר שדה הקרב העזוב,
האם רצית לזכור
את שהיה טרם קברנוהו שם?
וכשהלכת, 
האם רצית לשכוח?

נכון,
לא היתה זו מלחמה.
היה זה אני שפחד להסתער,
וכשראיתיך חומקת בין השורות,
אל קווי האויב,
בזעקת שבר של מתאבד -
"תמות נפשי עם פלשתים" -
זרקתי אליך את הרימון
האחרון.
רסיסיו עוד שקועים בבשרי.
תמהני, אם גם בבשרך.


כשראית את בבואתי
ניבטת אליך מבעד למסך
הכלא הוירטואלי שלנו,
מבין שגרירים של רצון טוב,
זכרת גם את מעיין הנעורים ממנו שתינו יחד?
 

נדמה לי שהכדור עשה עלינו סיבוב,
והוא אינו אלא פרסה.
כי גם שרחקנו לקצוות הארץ,
ולא סבבנו על אחורינו,
והלכנו בדרך לבד,
ואף כי עודנה תהום פעורה בינינו,
הנה אנחנו, שוב,
באותו המקום.
 



נכתב על ידי
דורון גרוסמן
כותב מגרה מקצועי.
רוצה להגיב? התחבר


הירשמו עכשיו לדף!
מבטיחים לא לשלוח ספאם במייל,
רק סיפורים ושירים.

כניסה מהווה הסכמה לתנאי השימוש