בכל זאת חסד קטן

איריס ומנחם בייגל
שני 14 לספטמבר · 2 דקות קריאה

לפעמים אני תוהה איך היו מגיבים הורי זיכרונם לברכה לכל מה שמתרחש ביקום האלטרנטיבי שנקרא ישראל 2020. מה היו חושבים אנשים ששנותיהם נמנו עוד לפני שקראנו לעצמנו מדינת ישראל, האם היו מסוגלים להבין איך בשלב כלשהו איבדנו כולנו את הבלמים, ירדנו מהשוליים וכעת דוהרים במדרון תלול וארוך לאין קץ, הנהג עסוק במשהו שנמצא בתא המטען, או אולי על הגגון והנוסעים, אוי הנוסעים רבים מי זכאי לשבת בכיסא שליד הנהג, להיות הראשונים להיפגש עם הסלע או עם עץ המציאות שרק הם יכולים ככל הנראה לעצור את הטירוף שרק הולך ומתעצם בכל רגע.
אז יש חסד בכל זאת שהם הלכו לעולמם לפני שהוזרם לחיינו דלק מסוג covid19 וגרם למסע המטורף להאיץ לגבולות שמאתגרות את חוקי הטבע, אבן רוזטה חברתית שהסירה את כל המסכות, שברה את התבנית ממנה נצרף כור ההיתוך ובחסות החשיכה הצבעונית של הרשת לפרסום גורי חתולים הראתה לכולנו באמת מי אנחנו.
ואנחנו מי? כרגיל, כמו פעם לפני צמד אלפי שנים אנחנו נועלים את דלתות ביתנו וטובחים איש באחיו למצהלות אויבנו, לא שנאת חינם הייתה זו אז ובטח לא עכשיו, דווקא שנאה יקרה מאוד טבולה במנעמי שלטון נעדר בלמים ומוסר שטובע באגם של שמפניה ורודה.
יש חסד שהדור שהתמודד ראש בראש עם אויבים מרים ויכל להם בשדה הקרב נמוג, מי לבית העלמין ומי לתחנת מעבר מהודרת, עם בריכה וצוות רפואי משובח, אבל ללא דלתות יציאה, לא רואים כיצד איכה הפכה לזונה, כיצד הפכה קריה נאמנה לחלק הרביעי של הסנדק, רק בלי הקלאס, רק הרוע. 
אילו צעירים היו הם, אזי היו עולים כאיש אחד לבית ממנו נעלמה הבושה, מושכים את נבחרי העם באוזניהם ומטילים את כולם, אחד אחר השני אל אבק השכחה, אבל הם כבר אינם או עייפים, וטוב שכך, חסדים קטנים.
וגם לנו חסד קטן, הילדים שאינם עוד מצויים בהווית העולם לא שמים לב, כיצד אנו ממשכנים עד צוואר את עתידם, איך אנחנו מפרקים את המדינה שקיבלנו במתנה ומבטיחים להם שיצטרכו להקים הכל מהתחלה במקום בו יושביו אוכלים זה את זה.
מזל גדול לנו שהם לא מתעוררים וחובטים את ראשנו בקיר בצעקה "מה אתם עושים לנו", טוב שהם לא מקשרים עדיין את אוסף השבטים וגזרי הערים שנותיר להם להורים שלהם שיושבים עכשיו בסלון, מזריקים עוד מנה של ריאלטי ושולחים לחלל האוויר עוד מסר של אנחנו צודקים ואתם בוגדים ומושחתים, עוד לבנה בקפסולות שאנו בונים מסביבנו בהתנדבות, ברצון עז ופנים משולהבות.
חסד קטן עשה לנו הגורל שאנו כותבים בימים אלו, הורינו אינם וילדנו עדיין לא חזקים דיים כדי להבין מה הדור שלנו עשה בירושה שקיבל, אבל חסד קטן לא מספיק לזמן רב והזמן בו נשלם את החשבון קרוב, או שאולי בכל זאת ננצח ונפרוש כמה דקות לפני שהכל יחד, העבר שארזנו והעתיד שמכרנו יתרסקו לקרקע המציאות.



נכתב על ידי
איריס ומנחם בייגל
פירגון אחד ממורז ברנדיס
הדף נקרא 11 פעם
רוצה להגיב? התחבר


הירשמו עכשיו לדף!
מבטיחים לא לשלוח ספאם במייל,
רק סיפורים ושירים.

כניסה מהווה הסכמה לתנאי השימוש