רפובליקה

א. וידי
שבת 19 לספטמבר · דקת קריאה

הרחוב בוער. שדרת הבניינים המחוברים מתלקחת על ידי אורות כחולים של ניידות משטרה וזעקות של אמבולנסים. מישהו צועק במגאפון בקטלונית, ואני יודעת רק דבר אחד בעיר הזאת. אני יודעת שלבעלת הדירה קוראים מרציה. היא אישה שמנמנה ומבוגרת, המפתח לדירה נתון בידיה. אני שואלת אותה – מה קורה כאן? זה לא גן העדן שהובטח לי. ומרציה מהסה את המחשבות שלי, פותחת מגירות ומראה לי את תוכנן. "יש הפגנות בכל קטלוניה. לא תמיד זה ככה, אנחנו אנשים שלווים. שלווים, אבל רעבים." 

"גם אצלנו המצב לא שקט, יש הרבה בעיות עם הממשלה."

היא צוחקת בעדנה. "כן, זאת צרה אוניברסלית. וגם, יקירתי, אני לא חושבת שציינת, מאיזו מדינה את?" 

"ישראל."

"ישראל, אה! הרבה אנשים צעירים הגיעו לכאן. יש כאן הרבה מקומות בילוי, לצעירים. אם את רוצה, יש כאן מפה, את יכולה לראות, כל מקום כאן מסומן. את אפילו לא חייבת להתרחק שני מטרים מכאן כדי לחוות את העיר." בעיניה הכחולות כמוס סוד, בספרדית, וקטלונית, אבל היא יודעת לנחם גם באנגלית. "למטה יש חנויות מזון, והרבה מהחנויות האלה... מנהלים אותן פקיסטנים, מהגרים שהגיעו לכאן. קוראים להם פקי. ואם את צריכה משהו – אני דלת לידך." היא עוזבת, סוגרת מאחוריה את הדלת. 

הצעקות והאורות שבים כרעש רקע. אני יוצאת אל המרפסת, וצופה הלאה אל הרחובות הצרים של פלזה דה קטלוניה. נער רזה רץ, עירום, לאורך הרחוב, מפלס את דרכו בנחשול האנשים סביבו. דוחף, צועק, מזדעק. ולפתע רימון הלם מסנוור אותי, ואת הרחוב כולו, את אלפי האנשים. כשאני פוקחת את עיניי אני רואה שמרציה עומדת במרפסת הסמוכה, ושולחת את ידה אליי.

אני מתקרבת לקצה המרפסת, ולוחצת את ידה המושטת.



נכתב על ידי
א. וידי
הדף נקרא 19 פעם
רוצה להגיב? התחבר


הירשמו עכשיו לדף!
מבטיחים לא לשלוח ספאם במייל,
רק סיפורים ושירים.

כניסה מהווה הסכמה לתנאי השימוש