וולנטיינס דיי

ה.בדט
שבת 26 לספטמבר · 10 דקות קריאה

וולנטיינס דיי

הכל בגלל הוולנטיינס הטיפשי. ממתי התחלנו לחגוג את החג המיותר הזה? ט"ו באב כבר לא מספיק לנו? למה צריך עוד יום בשנה בו מציפים אותנו בפרסומות המעודדות אותנו לקנות תכשיטים, שוקולדים וברכות מצועצעות שיעזרו לנו לשכנע את אהובינו שאנו אכן אוהבים אותם?

חודש לפני כן, כל העולם ואשתו ניסו לשדך לי מישהו, "שחלילה לא תהיי לבד ביום האהבה." אחרי שסיימתי זוגיות ארוכה ולא מאושרת חודשים ספורים לפני היום הוורוד ביותר בשנה, שמחתי לשוב ולהיות רווקה חופשיה. בתל אביב כמו בתל אביב, מצאתי את עצמי מבלה די הרבה ערבים בפאבים עם חברים או שותה יין עם זרים גמורים וחביבים. פה ושם יצאתי לדייטים עם גברים, חלקם צעירים ממני בעשור או אפילו יותר, אבל מסיבות ברורות העדפתי לא לבחור בהם כ-plus one באירועים מטעם העבודה או, גרוע מכך, בארוחות הערב המשפחתיות. כך יצא שכל שיחה שניהלתי עם "מבוגרים בני גילי" הסתיימה בניסיון לשדך לי טיפוס זה או אחר שעל פניו הצטייר כמיזנטרופ, אך בפועל היה אדם טוב עם בעיות תקשורת. כן, אני בטוחה. 

שיא השיאים של רגעי השפל בחיי התרחש במשרד הפרסום בו עבדתי. ביום רביעי שלפני הוולנטיינס, מצאתי עשר דקות פנויות כדי לצאת החוצה ולנשום אוויר גוש דני צח. חציתי את הכביש והתיישבתי על ספסל בשדרות רוטשילד. עצמתי עיניים ונהניתי מציוץ הציפורים ומקרני השמש שמדי פעם יצאו לבקר כששמעתי אותה.

"אחלה מקום מצאת לך." למה דווקא ג'סמין, מכל האנשים?

"כן," השבתי באיפוק. אפילו כאן, מחוץ למשרד, פחדתי ממנה. בתור קופירייטרית זוטרה לא היה לי פתחון פה של ממש ובטח שלא יכולתי להביע את דעתי האמיתית חלילה. הייתי זקוקה לעבודה הזו כל עוד החלום לפרוץ כתסריטאית נותר בגדר חלום. ג'סמין, ששמה האמיתי היה בכלל תרצה, התיישבה לצידי והציתה לעצמה סיגריה. קמתי מהספסל וזזתי הצידה. 

ג'סמין, שלשם שינוי הבינה את הרמז, כיבתה את הסיגריה בפרץ לא מוסבר של נחמדות. "שכחתי שיש לך אסטמה," היא אמרה בטון שנשמע כקיטור יותר מכל דבר אחר. "את יכולה לשבת שוב." אוי, באמת תודה...

ג'סמין היא הארט דירקטורית אצלינו ואחת הנשים הבכירות ביותר במשרד. כמובן שהוותק עלה לה לראש. מדובר באישה בסוף שנות הארבעים שלה, חריפה וצינית, מתוקתקת מכף רגל ועד ראש שבאופן קלישאתי מעשנת בשרשרת ומגיעה לכל הישיבות עם כוס קפה ביד. היא ההתגלמות של אשת עסקים מצליחה וממולחת, הראשונה להגיע למשרד והאחרונה לעזוב אותו. כולם ידעו שאסור לעצבן אותה ובטח שלא לקרוא לה בשמה האמיתי. 

"מחר זה יום גדול, אה?" חצי חיוך נמרח על הפנים שלה וחשף שיניים מושלמות שכנראה עלו הרבה כסף.

נתקפתי בפאניקה. שכחתי מאיזו מצגת חשובה? איזה דד ליין? לקוח שמגיע אלינו? "מה יש מחר?" מלמלתי ונמנעתי מקשר עין.

"אם את לא זוכרת מה יש מחר, זה סימן שצריכים למצוא לך בחור דחוף!" היא צחקה וגלגלה עיניים כדי להזכיר לי שאני מקרה אבוד. "ה-14.2, הלו! וור דו יו ליב? וולנטיינס!" ג'סמין, שהיתה בכלל מרוקאית, אהבה להעמיד פנים שהיא מהוואלי ודחפה מילים באנגלית בכל הזדמנות.

"אה." מה עוד יכולתי לומר? גם כן הפסקה... "טוב, אני חייבת לחזור למשרד. יש לי המון מה להספיק." 

"יש לי הרגשה שג'וני יקנה לי שרשרת נורא יקרה," היא אמרה והעבירה יד בשיער החלק הבלונדיני שלה שביקר אצל מעצב שיער מקצועי פעם בשבוע. ג'וני היה בעלה השלישי, איש עסקים עשיר, שבדיוק כמוה, בעיקר עבד.

"איזה יופי!" אילצתי את עצמי לומר. קמתי מהספסל. "אני באמת צריכה ללכת..." רק רציתי לברוח ממנה.

"שנייה, עדי. אל תדאגי. יש לך אישור מהבוסית להאריך את ההפסקה." היא קרצה. באופן טכני, היא לא היתה הבוסית שלי, אבל ג'סמין האמינה שכולם במשרד כפופים לה. מי אני שאתווכח איתה...

"אני רוצה לארגן לך דייט למחר," היא המשיכה.

"אה, תודה, אבל כבר יש לי תוכניות למחר בערב."

"את שקרנית עלובה," היא צחקה, מרוצה מעצמה. "בינג'ינג בסלון כל הלילה ואכילת שוקולדים הן לא תוכניות." אם יש משהו נוראי יותר מגבר מיזוגני הרי שזו אישה מיזוגנית...כל עוד אין גבר לצידי אני הרווקה הפאתטית שאוכלת שוקולדים וצופה בקומדיות רומנטיות כל לילה, נכון? הזוועה! לא התחשק לי לומר לה ששריינתי את הזמן הזה כדי לעבוד על התסריט הסודי שלי.

"מה יהיה, עדי?" היא שוב שיחקה אותה חברה שלי כשהתאים לה. "את כבר בת שלושים ואחת. השעון מתקתק. מה עם ילדים?" אומרת זו שרק מקטרת על הילדים שלה, זו שעשתה הכל כדי לא להיות איתם לאורך השנים.

"אני לא חשה בנוח לדבר על דברים כאלו במקום העבודה." ממש בכוח הצלחתי לזייף חיוך מנומס. אפילו במקום העבודה אני לא יותר מרחם מהלך. נפלא.

"אז טוב שאנחנו בחוץ." היא זייפה צחקוק.

"רק נפרדתי מהאקס שלי," הזכרתי לה.

"כן, לפני ארבעה חודשים...יאללה, שחררי את הלוזר ההוא. הבחור שיש לי בשבילך הוא מתוק אמיתי."

"אני בטוחה," הפטרתי.

"מרירות גורמת לקמטים, עדי."

ידעתי שלא יהיה מנוס מלהסכים כדי להוריד אותה מהגב שלי. "בסדר," עניתי. רק אלוהים יודע עד כמה שנאתי את עצמי באותו הרגע.

 


ה"מתוק האמיתי" של ג'סמין איחר בעשרים דקות. בדיוק כשעמדתי לשלם על כוס היין אותה הספקתי לשתות בזמן שחיכיתי לו ולעזוב, הוא נזכר להופיע. 

"אז מה? את עדי?" 

הסתובבתי וראיתי גבר עם זקן של היפסטרים מתיישב לצידי על הבר. השיער הארוך שלו היה אסוף בגולגול והוא הסריח מחשיש. הוא לבש טישרט שחורה עם כתם לבן—משחת שיניים?—ג'ינס ישן ומלוכלך ונעלי אולסטאר בלויות שפעם היו אדומות. 

"כן," עניתי בחוסר חשק. ג'סמין בטח הראתה לו תמונה שלי ולא היה טעם להעמיד פנים שאני מישהי אחרת.

"איך היין?" הוא שאל. 

תהיתי מתי הוא יטרח להציג את עצמו ואם הוא בכלל מתכוון להתנצל על האיחור הלא אופנתי שלו. "סבבה." 

בזמן שהוא דיבר עם הברמנית ופלרטט איתה בלי בושה, ניסיתי לחשוב על תירוץ משכנע מספיק כדי שאוכל לברוח משם. אפילו עכשיו ג'סמין הצליחה למצוא דרך מקורית להתעלל בי מחוץ לשעות העבודה. 

"מאיפה את מכירה את ג'סמין?" הוא שאל. הוא נבר בצלוחית הבייגלה וכמה פירורים נדבקו לו לזקן. 

"אנחנו עובדות ביחד." עדיין לא היה לי תירוץ בשליף. "ואתה?" התלבטתי בין כאב בטן פתאומי לבין 'שכחתי משהו על הגז בבית.'

"לג'סמין ולי היה קטע לפני כמה חודשים. האישה פנתרה!" הוא נשך את השפתיים הדקות שלו. 

דמיינתי אותה עכשיו לוגמת מכוס יין וצוחקת להנאתה. לשדך לי סטוץ שלה?לאישה לא היו גבולות.

"אני...כואבת לי פתאום הבטן," אמרתי.

"לכי לשירותים, אל תתביישי, אני אחכה כאן, בייב. ווט דה פאק? מכל הדייטים הכושלים שהיו לי, אין ספק שמה שמו השאיר לכולם אבק. 

"לא, זה...ענייני נשים." כמה קסם יש בצמד המילים האלו. הבחור זז בחוסר נוחות על הכיסא שלו ולא העז להישיר אליי מבט.

שילמתי על היין והתחפפתי משם. כמה נפלא היה לצאת לרחוב ולנשום אוויר שוב. הלכתי לכיוון רחוב בן יהודה והחלטתי לנצל את הזמן שהתפנה לי כדי להשלים קניות. נכנסתי ל-am:pm והתקדמתי לכיוון הירקות הקפואים כשהרגשתי טפיחה על השכם.

"סליחה?" שאל קול מאחוריי.

"כן?" הסתובבתי והסתכלתי על הבחור הממושקף עם הפירסינג בסנטר והמגפיים השחורים המוגזמים.

"קוראים לך נועה?"

"לא. למה?" 

"את דווקא נראית כמו נועה," הוא ענה, אכזבה קשה ניבטה מעיניו הכחולות.

"ממש לא," אמרתי והמשכתי ללכת למקרר דברי החלב. צליל של נעל גומי עקב אחריי.

"אבל נכנסת לסופר ב-22:05," הבחור התעקש. הוא נעמד לידי וגירד בשיער.

"מה?" הושטתי יד לחלב הסויה ובדקתי את תאריך התפוגה.

"מגדת העתידות שלי אמרה לי שהערב, בשעה 22:05, תיכנס לam:pm בבן יהודה אישה בשם נועה שאמורה לשנות לי את החיים." הוא הביט בי במבט כמעט נואש, אולי קיווה שבאורח פלא אהפוך לנועה שלו.

בדיוק מה שחסר לי. עוד ווירדו. למה מגיע לי כל הטוב הזה? "נראה לי שמגדת העתידות שלך לא משהו," אמרתי.

"לא, היא אף פעם לא טועה," הוא התעקש.

"היא אמרה לך איך ה'נועה' הזו אמורה לשנות את חייך?" הכנסתי את החלב לעגלת הקניות והתקדמתי אל עבר הקופה. הבחור הלך לצידי.

"לא," הוא ענה.

"ברור שלא. היא רוצה שתמשיך לשלם לה על ה'ייעוץ' שלה. בכל זאת, צריך איכשהו לשלם שכר דירה בעיר הזו..." הנחתי את המצרכים על המסוע. 

"את אומרת את זה רק כי את לא מכירה את קלרה. היא לא סתם מגדת עתידות שמחרטטת ואומרת את מה שהאנשים רוצים לשמוע; היא המדריכה הרוחנית שלי." העיניים הכחולות שלו הבריקו. כולו זרח.

"וואו, אתה מאוהב בה קשות, אה?" אמרתי בלי לחשוב. קרצתי לקופאית עם התלתלים המושלמים שהביטה בי בחוסר עניין טוטאלי. כנראה זו היתה הדרך שלה להדחיק את העובדה שהיא נאלצת לעבוד בוולנטיינס. תהיתי אם יש לה בן או בת זוג שיושבים עכשיו מבואסים בבית בגללה. אבל חשוב מכך, תהיתי איך לעזאזל אוכל לגרום לתלתלים שלי להיראות כמו תלתלי הז'ורנל שלה ולא כמו אלו של כבשה תחת מתקפת חשמל סטטי.

הבחור קימט את המצח והניח את שתי הידיים שלו על המסוע. לרגע חשבתי שהוא עומד ליפול. "אלוהים!" הוא צעק. 

"הידיים, תוריד אותן מהמסוע," ביקשה-דרשה הקופאית. "לא מתאים לי שיתבעו אותי בגללך אם תיפול ותיפצע." .

הוא ציית לקופאית עם השיער המושלם והתרחק מהמסוע. "קלרה צדקה!" צהל.

הוצאתי מתיק היד שלי שקית בד והכנסתי פנימה את החלב והתירס הקפוא. "איך בדיוק?" יצאתי מהסופר והבחור הלך בעקבותיי.

"רגע, חכו!" אחד הגברים שעמדו בתור מאחורינו יצא בריצה מהסופר ונעמד לידינו. "אני חייב לשמוע את סוף הסיפור." הבחור עם המגפיים המוגזמים ואני הסתכלנו עליו ואז אחד על השנייה. אה, כן, שכחתי לציין שהגבר שצותת לנו בסופר הוא במקרה גם חתיך הורס רחב כתפיים עם לסת מרובעת, זיפים וגומות חן.

הבחור החיוור הביט בחתיך החטטן בפליאה וחייך מאוזן לאוזן. "קלרה אמרה שהפגישה המקרית איתך תשנה לי את החיים והיא צדקה." הוא הביט בי כאילו הרגע הצלתי את החיים שלו. "את צודקת, נועה—"

"עדי," תיקנתי.

"בשבילי את נועה. אני באמת מאוהב בה ללא תקנה. איך לא הבנתי את זה עד עכשיו?!" הוא שאל את עצמו בקול. הוא הפנה לי את הגב והסתכל בנקודה לא ברורה כמו שעושים באופרות סבון בשביל להעצים את הדרמה. 

התחשק לי לומר לו שסתם אמרתי שהוא מאוהב בה בתור בדיחה, אבל הוא נראה כל כך שמח לאור הגילוי הפתאומי הזה, שאפילו לציניקנית שכמותי לא היה לב להרוס לו את הרגע. "נו, לפחות משהו אחד טוב יצא מהוולנטיינס המפגר הזה." מבלי ששמתי לב, חיוך קטן חמק לו ממני. אם הוא לא היה פוגש אותי, אולי הדביל באמת לא היה מבין שקלרה היא אשת חלומותיו.

"אני במקומך הייתי ממהר לראות את קלרה מלווה בזר פרחים ענק," אמר החתיך החטטן. "ה-14.2 זה אחלה תאריך לווידוי אהבה." הוא חייך כמו שמחייכים בפרסומות, חיוך משכנע כזה, וקרץ לעברי. הלחיים שלי, שכבר עברו סדרת אימוני אנטי-הסמקה קשוחים בכל פעם שאחד מאותם הגברים שחושבים שהם יכולים להשיג כל אישה שירצו אם רק יחייכו חיוך ממזרי שובב חייך אליי, בגדו בי ועלו באש יוקדת. 

"כן, בדיוק חשבתי על זה!" הבחור עם המגפיים המוגזמים זרח כולו מאושר. "טוב, אני זז!" הוא חיבק את החתיך החטטן ואז אותי. 

"בהצלחה!" קרא הגבר החתיך. שמעתי את המגפיים רצים במורד הרחוב.

"תקשיבי, עדי, שניכם עשיתם לי את הערב!" הוא אמר כאילו אנחנו בעצם מכירים.

"אה, אוקיי." בכוונה פתחתי אפליקציה בטלפון והעמדתי פנים שאני בודקת שם משהו. לא הייתי מסוגלת להסתכל בעיניים החומות הכובשות שלו. באמת שבקושי נשמתי בגלל החתיך החטטן. 

"לא, אני רציני," הוא התעקש. "את לא מבינה איזה דייט נוראי היה לי מקודם. זוועת עולם. היה כל כך רע שהייתי חייב לפצות את עצמי עם איזו גלידה." 

התחלתי לכתוב הודעת ווטסאפ דמיונית, העיקר לא ליצור איתו קשר עין. איך ייתכן שלגבר כמוהו, שיכול להשיג כל אישה אותה ירצה, היה דייט מזוויע? "איפה הגלידה שלך אז?" שאלתי וניסיתי לשוות לקול שלי טון אדיש ככל הניתן.

"רצתי אחריכם והשארתי את הגלידה אצל הקופאית." מזווית העין שלי ראיתי אותו מגרד בבלורית השחורה המרשימה שלו. דמיינתי את עצמי מעבירה יד בשיער ההורס שלו וצמרמורת של עונג עברה לי בגוף.

"גם לי היה דייט מזוויע," הצלחתי איכשהו לגמגם את המילים החוצה ולהישיר אליו מבט.

"אוי, איזה ערב!" החתיך החטטן צחק ושפשף את הסנטר שלו. "יש לי רעיון מעולה," הוא אמר.

הבטתי בו והתפללתי שהוא לא שומע את דפיקות הלב שלי. "מה?" מלמלתי.

"בואי נלך לאכול גלידה ונצחק על הדייטים הכושלים שלנו הערב. מה את אומרת?" 

"אה—"

"אני עומר, אגב," הוא התקרב לעברי והושיט את יד ימין.

"עדי," לחצתי לו את היד. לא הוא ולא אני מיהרנו למשוך חזרה את הידיים שלנו. למרות האוויר הצונן של פברואר, לא היה לי קר.

"נעים מאוד עדי," הוא חייך אליי כמי שידע שלא אוכל לסרב להצעה שלו.

"נעים מאוד."

"אז איזה יצור פגשת מקודם?" הוא שאל כשהתחלנו לצעוד זה לצד זו.

נזכרתי בהיפסטר של ג'סמין ופרץ צחוק לא נשלט תקף אותי. עומר הצטרף לצחוק הלא מוסבר וככה צעדנו כמה דקות, צוחקים כמו שני מפגרים.

"אני יודע למה מגדת העתידות קראה לך נועה," אמר עומר כשנרגענו קצת.

"אה?" הייתכן שגם הוא לא יותר מאשר עוד ווירדו מקסים?

"הבושם שלך. אני מת עליו. שמת NOA, לא?"

שוב תקף אותי גל צחוק. אז קלרה צדקה.

"יאללה עדי, תובילי אותנו לגלידריה האהובה עליך בתל אביב. את חייבת לי סיפור."

החלפנו מבטים וסימנתי לו לפנות שמאלה. הגורל הוא התסריטאי הטוב ביותר.

 

*סיפור זה עלה לשלב השני בתחרות הסיפור ההומוריסטי הקצר לזכרו של אפרים קישון מטעם יקום תרבות. ניתן אף למצוא אותו באפליקציית "עברית" באסופה מיוחדת שפורסמה על ידי יקום תרבות.



נכתב על ידי
ה.בדט
סופרת תל אביבית. אני אוהבת לכתוב קומדיות פנטסטיות מוזרות וריאליזם מאגי. לעיתים אני כותבת פרוזה לירית - my guilty pleasure ;) השאלה הקיומית מלווה אותי לאורך היצירה
חמישה פירגונים ממורז ברנדיס, לוטם בוקס, יעל, נאקסון
הדף נקרא 20 פעם
רוצה להגיב? התחבר

תודה רבה, יעל! כיף להתחיל את יום ההולדת שלי עם כזו תגובה נחמדה :)
ה.בדט כתבה לפני 26 ימים

אהבתי ממש! העלה לי חיוך על הבוקר! סיפור נהדר!
יעל כתבה לפני 26 ימים


הירשמו עכשיו לדף!
מבטיחים לא לשלוח ספאם במייל,
רק סיפורים ושירים.

כניסה מהווה הסכמה לתנאי השימוש