אין חגיגה בלי עוגה

נאקסון
שישי 9 לאוקטובר · 5 דקות קריאה

האורחים רקדו לצלילי "אין חגיגה בלי עוגה" בסלון הקטן, כאשר ירון חשב על הלוויתו. 

החדר היה חשוך, והאורות שבקעו מהטלוויזיה זינקו על שלט מבריסטול צהוב שנתלה בסלוטייפ ונראה כמו שלט שעות פעילות של מסעדה. 

"לכבוד, ירון הגבר. בן עשרים וארבע וכבר נראה בן ארבעים ושתיים."

השורה 'כבר נראה בן ארבעים ושתיים', נדחסה לסנטימטר בתחתית הבריסטול, ונרשמה ללא רווחים, כאילו רצותה להתחמק מהשלט העלוב, אבל לא יכלה. ירון לא יכל להתלונן. חבריו הכינו לו שלט. ושי שנא יצירה, ורונית שנאה ששי בוהה בה כשהיא מכינה יצירות. אבל הם הכינו. במיוחד עבורו.

החזה שלו נפתח וחום מילא אותו כשראה את מאתיים האיש הרוקדים סביבו. לכבודו, ביום הולדתו.  אלוהים אדירים, כל האנשים האלה… אוהבים אותי? 

הוא לא חפר במחשבה. לא. ברגע שעשה זאת, הספקות צצו כמו תולעים על פני השטח. עליו להיות פשוט אסיר תודה. המזל, חשב, הוא חיה מוזרה, והוא קיבל נתח שמן שלו ואין בזה היגיון. הוא דמיין בהלווייתו את רונית מתייפחת בבכי, מבעד לשכבות של צעיף היפסטרי, ואת שי מספר בקול שהזכיר חוף ים ושמש חמימה, על כל הפעמים שתמך בו בהחלטותיו העסקיות המוזרות, כמו לפתוח סטארטאפ שמוכר נוקיות ישנות לילדים.

אבל כמו תולעת בתפוח, הספקות נמצאות בפנים. אתה יכול להתעלם מהן, חשב, עד הרגע שתיקח מהן ביס גדול ולא תוכל להתעלם. הפחד הגדול ביותר שלו היה הלווייה עמוסה במילים ריקות. "הוא היה חכם להפליא, ותמיד עזר לאחרים, וכולם כל כך אהבו אותו…"  

לא. הוא רצה אמת. וזה היה לו מוזר שאף אחד לא מדבר על הכוח של המילים על המתים...

לאחר שבירך את האורחים, ירון פתח את המקרר והוציא את עוגת השוקולד האמריקאית שאמו אפתה במיוחד ליום הולדתו, עוגה מנחמת כמו הימים שבהם צפה בצבי הנינג'ה בפיג'מה.  ירון פתח את מכסה האלומיניום, נזכר ששכח נרות והחל לחטט באינסוף המגירות שבמטבח של הוריו. הוא קיווה שיימצא נרות לפני שאמא שלו תראה איך הרס לה את מוזיאון הסכו"ם ותחליט לחתוך אותו במקום העוגה. ובעודו מחפש בין סימפוניית הכלים המתכתיים וטריקת הדלתות, הוא חשב ששמע...

לחישה?

כלומר, לא ממש לחישה, אבל קול צרוד. כאילו של מישהו שרק התעורר משינה. 

הוא עצר והזדקף בחיפוש אחר מקור הקול.  המוזיקה קיפצה כמו צחוק ילדותי בין המולת האורחים.

ירון סגר את המגירות, ופתח במבצע מסובך יותר. הארונות. הוא לא להתמצא בגיאוגרפיית הצלחות, וניסה לנתב את דרכו בין קערות המרק לצלוחיות הקטנות מבלי להחריב אותן. הזיעה זלגה על גבו, והוא בקושי שם לב ללחישה החוזרת. הפעם, בקול פחות צרוד.

ירון לא טרח להפסיק. הוא בטח מדמיין. הרי הוא שתה… כמה בירות? שתיים ועוד שוט עם שי ורונית ועוד אחד עם הוריו…

"פססס! פסס!"

הפעם הוא היה בטוח ששמע משהו. הוא זנח את מבצע הנרות וגישש אחר הקול.

"כאן!"

לבו של ירון זלג בין צלעותיו כשראה. 

להמחשה: עוגה ש(ככל הנראה) לא מדברת

זו הייתה עוגה, והקול שלה הזכיר גרסה בצקית (יותר) של דודה מרים.

"זה לא אמיתי." הוא הסתובב סביב הפאניקה שלו במעגלים. "למה שתיתי? למה שתיתי?" 

העוגה שתקה והקשיבה כשירון מילמל לעצמו מילים כמו: לעזאזל, אברבאנל ואלכוהול. כשלירון נגמרו המילים, או לפחות הכוחות להוציא אותן, היא כיחכחה בגרון. 

"תראה, היום מישהו הולך למות כאן. במסיבה. איכשהו. מתישהו. באתי להתריע."

ירון הניד בראשו. 

"אין לי יותר מדי פרטים, כפי שאתה שומע, אבל יש כוחות ביקום שהם מעבר להבנתך. פשוט תקבל זאת ותקשיב לי. הזמן מועט."

והעוגה הסבירה לו שמשהו קסום ואפל מתרחש, ושהיא אפילו לא יודעת איך פיזיקאלית אפשרי שעוגה תדבר. אבל היא לא שואלת שאלות, ולכן גם לירון אין סיבה. והרי, למי יהיו יותר שאלות? למי שהתעורר לפתע בתור עוגה עם מודעות? או למישהו שחי את חייו המשעממים עשרים ושלוש שנה מבלי הפתעות?

"נו, באמת," אמרה העוגה. "אנחנו לא חייבים להסכים, שנינו ישויות בוגרות. בוא פשוט נפסיק לריב."

זה היה נשמע לו הגיוני. כלומר, בערך. בעצם, לא. בכלל לא. למה הוא מסכים לכל זה?

"את עוגה מדברת, ואני שיכור. זה מה שקורה. אני מדמיין." אמר, יותר לעצמו, וקבר את העוגה בשקית האשפה, ואפילו הבריח את השקית לפח הירוק הגדול. 

כשחזר, הבעיות התחילו.

אמא שלו הייתה המכשול הראשון. "מה זה, ירון, חשבתי שהלכת להביא את העוגה?"

הוא מילמל תשובה מאוד לא מספקת וברח. שי היה החוקר הבא, "ירון, רונית תרצח אותי! איפה העוגה?" ואז אביו, ודינה מהעבודה (אולי קראו לה רינה?). 

ירון התנפל לעבר הדלת הפתוחה הראשונה שראה ונתקל באסלה שטייפון של פיפי עבר עליה. 

מה הוא עשה?  גופו התכווץ. קול מאשים נגס בליבו: שיקרת. שיקרת לאמא שלך.

והעוגה, הרי הוא דמיין אותה… נכון? 

ומה אם לא? קול אחר זעק. 

והקולות החלו לריב. הוא כנראה היה מאוד שיכור, כי הוא ראה אותם בתודעתו. חבורה של אווטארים בגודל מיניאטורי, מלאי חשיבות עצמית, וניהלו דיון כמו בכנסת: צעקות וקללות ואי אפשר לשמוע כלום. 

הוא שטף את פניו במים קרים כדי להשתיק את המחשבות.

אתה שיכור, ואתה קצת לא רגוע כי אתה תעבור דירה בקרוב ולא יודע עדיין אם תלמד כלכלה או מנהל עסקים…

כן. זהו זה. הוא פשוט לחוץ. פשוט לחוץ.

הוא יצא לחצר לאוורר את מחשבותיו, חולצתו רטובה מזיעה ופניו חיוורים, והרוח השתוללה כמו ילד חסר מנוחה, כמו מצפונו של ירון...  

אביו דחף לו כוס יין ליד,וירון לא התנגד. מוחו היה כבול ללחישה, וגופו היה על מצב טייס אוטומטי. הוא מיצמץ והנוזל נעלם.

מישהו הולך למות כאן...

הוא מיצמץ וכוס נוספת ריחפה לידו. מיצמוץ נוסף ומופע הקסמים המשיך. הכוס התרוקנה.

"בדיקת סמים," אביו אמר, והמילים דילגו על ירון. "היא כלי כשיר, אבל -"

כתם מטושטש רץ אליו מבעד לאורחים. כשהתקרב, ירון הבחין שאמו בוכה.

 "ירון, מישהי התמוטטה בחצר!" 


"לחץ דם תקין." הפרמדיק משך באפו האדום ושיחק עם זקנו הרטוב. "דופק שישים ושתיים, גם תקין. חום, שלושים ושבע נקודה אחת. לא אידיאלי אבל תקין. בכל מקרה, חיברנו אותה לאינפוזיה וניקח אותה לבית החולים ליתר ביטחון, שם יבדקו את מצבה לעומק."

ירון הינהן. האדמה התנפצה מרסיסי הגשם החדים והרוח השתוללה מסביב לאורחים מבוהלים. 

"אנחנו צריכים מישהו שילווה אותה למיון," משיכה באף. "רצוי מישהו שיחזיק מעמד. היא עלולה להתעורר בכל רגע, ואנחנו לא רוצים להחמיר את מצבה הנפשי."

ירון הציץ שוב אל שי. עיניו היו כבדות וראשו פעם מאלכוהול. הוא רק רצה שהדשא ייקח אותו אליו ויצעק, "תישן עליי! " אבל כשראה את הבארות השחורות שמתחת לעיניו של שי, וגופו הרועד על הרצפה מתחת לרונית, מצפונו מעך את חזהו. 

"אני אלך איתה." אמר לבסוף. רונית זקוקה לו ולעזאזל עם העייפות.

בדממת האמבולנס, ירון הרגיש את האדרנלין זונח את גופו ומזדחל חזרה למיטתו. רונית נחה על האלנוקה, כמו היפיפייה הנרדמת, העירוי מחובר לוורידיה ושמיכה דקה מכסה את גופה הרפוי. מבלי משענת האדרנלין, גופו חזר להיות ספוג טבול באלכוהול וראשו נשמט על האלונקה. 

ובעודו ישן, קול מעופש חילחל למוחו.  

"מישהו הולך למות." 

הלחישה. 

אבל הוא חולם, הוא…

"מישהו הולך למות." הלחישה חזרה. והוא הרגיש שטעה. הוא לא חלם. הלחישה נשלפה ממעמקי ראשו. הוא הרגיש כאילו משהו חיטט במוחו וטחב את הקול לאוזניו. 

תחושה נוראית התפשטה בוורידיו ובכל גופו. 

הוא פקח עיניים, ולבו התפרץ מבין חזהו. ראשו זינק בחיפוש אחר… אחר מה?

כשהבין,  לבו קרס. לא היו לחישות. לא היה דבר. הכול נשאב לתוך הפנים האלה שהיו מולו, לעיניים שנפערו באדום. 

"מישהו הולך למות."  הפנים אמרו. 

רונית אמרה.

ירון בלע את רוקו והביט מעבר לחלון. הוא שמע את השריקה של הרוח, ודמיין את הלילה פורץ מקו הזינוק. הלילה רק התחיל. 



נכתב על ידי
נאקסון
סתם אוהבת לכתוב, ולעשות ניסויים במילים. חלק יוצא מוצלח וחלק פחות. אתם תגידו לי:)
12 פירגונים מהילה נאקסון, אב_נר
הדף נקרא עשר פעמים
רוצה להגיב? התחבר

אני במתח מי הולך למות???
דודה מרים? 😂
הילה נאקסון כתבה לפני 10 ימים


הירשמו עכשיו לדף!
מבטיחים לא לשלוח ספאם במייל,
רק סיפורים ושירים.

כניסה מהווה הסכמה לתנאי השימוש